היא הייתה אומרת מילה והם היו נשבים בקסמיה. היא הקשיבה אז הם
דיברו , היא בכתה אז הם תמכו. היא רק הייתה אומרת מילה והם היו
קופצים לדום. נוסעים מרחקים עצומים , גיאוגרפים או נפשיים.
מוכרים רכוש או נשמה , הכל כדיי לרצות אותה , הכל כדיי להיות
איתה. הכל בשביל הסיכוי הקטן שאולי בסוף הערב היא תתן להם יד
או במקרים מאוד מיוחדים , תכתוב להם שיר. הם היו שותים בצמא כל
שביב תיאוריה או רעיון שהיו יוצאים ממוחה ומגיעים לרוב למילים
בצורה מקוטעת ולא ברורה. הם היו מתאהבים בה. אחד אחד נופלים
ברשתה התמימה כביחול וכמו כסף קטן מניחים שם את ליבם. היו
מונחים שם עשרות , אולי מאות לבבות. קטנים וגדולים , אדישים
ורגישים , דואבים וקרושיי דם. לבבות מכל הסוגים והמינים , כמו
אוסף ייחודי שהיא לא ביקשה.
הם לא חלמו אפילו שהיא תהיה שלהם , אך לעומת זאת , רצונם הגדול
ביותר היה , שהיא תסכים , ולו לרגע , שיהיו שלה. שיוכלו למלא
את משאלות ליבה , ולו לכמה שניות בודדות. הלבבות הצטברו עם
השנים והכבידו על גבה הקטן. היא לא רצתה אותם אך לא ידעה איך
לשחרר אותם , אם בכלל הייתה כזו אפשרות. והם , הם המשיכו. קהל
המאמינים הגדול , הסוגדים. היו עולים לביתה כמו עולים לרגל ,
עם מתנות , מקריבים את עצמם. מתקשרים במשך כל שעות היום והלילה
רק כדיי לשמוע את רסיסי קולה במזכירה ישנה ומשובשת. והכל היה
מתחת לפני השטח , בשקט בשקט , אף אחד לא הודה. אף אחד לא ידע
בכלל את כל זה. כמו כת סודית רבת שנים שלא יודעת על עצם קיומה.
אך בלי ידיעה ועם הרבה נחישות , הם היו ממשיכים , בעיקשות בלתי
ניתנת לתפיסה. זורקים עצמם לחכתה. מתחננים שתיגע או לפחות תעיף
מבט חטוף בעיניהם. והיא לא ידעה. היא לא ידעה מי הם , מה הם
רוצים ממנה. ובטח לא מה היא רוצה מעצמה. היא הייתה זקנה. בת
מאתיים או אולי בת שלש מאות. כלואה בגוף צעיר של בת שבע עשרה.
עיניים שחורות כמו לילה בלי שום כוכב. תחבושות קבועות על פרקי
הידיים , מסתירות סודות גלויים. פנים טובות ועדינות. כבויות
ומפוחדות , דולקות כמו ירח זועק. היא הייתה כל כך קטנה וידעה
כל כך הרבה. היא לא הייתה יוצאת כמעט מהבית , חוץ מלילות
בודדים , שהייתה יוצאת לשתף אותם בבדידותה. ככל שהזמן עבר
הלבבות התווספו עוד ועוד לרשתה שהייתה מחוברת אליה בחוט שקוף
ובלתי נראה , משאירה אחריה שובל דם מהול באשמה תמידי. היא
ניצלה ממלחמה ישנה ונשארה עם פחדים שהרופאים קראו להם בלתי
מוסברים , והיא ידעה כמה שהם מוסברים. ובכל לילה היא הייתה
מבקשת סליחה. מכל אלה שהשליכו את ליבם לרגליה והיא מתוך כוונה
טובה אספה אותם וכלאה אנשים קטנים לחיים שלמים. בכל לילה היא
הייתה עומדת מול המראה ובעזרת זכוכיות דקות , חותכת את פניה.
בשמה של האהבה.