[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמיר עצמון
/
ים-יבשה

בפעם הראשונה שפגשתי את זוהר, היא הלכה מולי ברחוב, והיא הייתה
הבן אדם הכי יפה בעולם. היא צחקה ממשהו שראתה בחלון ראווה, או
על שלט או משהו והפנים שלה התמלאו אור כמו נר שמחזיקים ממש
קרוב, כאילו השמש החליטה להקדיש לה כמה קרניים נוספות. זה עצוב
לחשוב שאולי רק אני ראיתי אותה ככה. אבל אולי זה לטובה, אולי
אם היא הייתה רואה את כל הרחוב נעצר לפניה כמו שאני פתאום לא
יכולתי להמשיך, אולי היא הייתה נבהלת. אולי היא הייתה מפסיקה
לחייך.
זה מצחיק, אני נשבע לכם. אף פעם לא פגשתי מישהי כמו זוהר, ובטח
גם לא אפגוש עוד אחת אם אי פעם אתן לה ללכת. אבל אל תראו אותי
ככה, אני לא בן אדם שרק המראה חשוב לו. אני לא מאלה שמחפשים רק
פנים יפות, רק שיש בזוהר משהו מעבר, אפילו שצריך לאהוב אותה
כדי לשים לב, יש בה משהו כזה, כאילו היא חיה בתוך מסגרת של
אור. אם כל האנשים היו מדבקות שאפשר לקלף מעל העולם, המדבקה
שלה הייתה משאירה אחריה קרני שמש ודבש.
מה שעוד יותר גרם לי לאהוב אותה, זה העצב שלה. זוהר היא בן אדם
כזה, שאם היא לא שמחה, היא עצובה. כאילו אין לה את האמצע. כמו
המשחק ילדים הזה, ים-יבשה.

וככה זה היה, אותו יום ברחוב, שפשוט הייתי מוכרח. אחרי שהיא
עברה על פניי מבלי שיכולתי למצמץ, הרגשתי שחלק ממני פשוט המשיך
אתה ברחוב. אותו חלק שתמיד קופץ לתוך גיבור של סרט שממש מזדהים
אתו. פשוט ניתרתי אחריה ותפסתי בכתף שלה. כמה בעדינות שרק
אפשר, כאילו כדי ששום דבר מהיופי שלה לא יישבר. ואז היא
הסתובבה ככה, כמו שנפתחת אבן שחוסמת איזה מערה, וראיתי את
הפנים שלה. ופתאום חשבתי שזאת מישהי אחרת, כי פתאום היא הייתה
בלונדינית, ופתאום שמתי לב שהיו לה עיניים חומות-ירוקות כאלה,
גדולות והייתה מין חלקות בפנים שלה, ואף עדין כזה. וניסיתי
לחשוב אם היא באמת זאת שראיתי קודם, וקלטתי שאני לא זוכר איך
היא נראתה. רק יופי, זה היה. לא אנושי.
התחלתי למצמץ, והעיניים המופתעות שלה התמקדו בי וראיתי שהיא
רואה שאני מישהו זר. היא הייתה קצת מודאגת, בטח חשבה שנפל לה
משהו. העיניים שלה התחילו להתרוצץ סביבי ולחפש. היא חמודה
בעצם, אני זוכר שחשבתי. לא ידעתי כל כך מה להגיד, אז פשוט
חייכתי אליה. היא נרגעה קצת ושאלה אותי אם היא מכירה אותי
מאיזה מקום. אמרתי שלא וחבל. והיא הסתכלה בי ככה מוזר, כאילו
היא קלטה שאני מנסה להתחיל אתה ועוד סתם ככה ברחוב. לפני שהיא
הספיקה להגיד משהו, ישר הצעתי לה להזמין אותה לגלידה. ואז היא
אמרה כן, והיא חייכה, וזה היה שוב. כאילו הסירו ממנה הינומה.
כאילו היא פתאום מלאך. כאילו מישהו הוסיף סוכר לדמעות שלה
שחיכו לצאת ועשה אותן מתוקות.
איכשהו, ברגע הזה כבר ידעתי. החיים שלי נהיו ברורים מאוד. אני
זה שצריך לדאוג שהיא תחייך.

זה נכון מה שאמרתי מקודם, על זה שאין לה את המצב ביניים בין
שמחה ועצב. כבר אחרי שאמרתי לה שלום ראיתי איך היא נהיית
עצובה. כאילו היא שוקעת בים שרק היא יכולה להיכנס לתוכו. היה
לה מין עצב עמוק, סוחף. עצב כזה שאי אפשר לצאת ממנו, רק לשכוח
קצת. אבל היא נתנה לי את המספר טלפון שלה וברגע שאמרתי לה
שלום, כבר התחלתי לחשוב על דרכים לשמח אותה. וממש לא היה אכפת
לי מה זה ייקח, רק שהיא תחייך.
הייתי מביא לה פרחים, ובובות קטנות של חיות, וכל הדברים שתמיד
חשבתי שהם קיטשיים. אבל היא אהבה אותם, ובטח עברתי אתה כבר על
חצי גן בוטני.
היא אוהבת דברים כאלה רגילים, זוהר. זה מה שמרתק אותי. היא
בחורה נורא רגילה, חוץ מהחיוך ומהעצב שלה. אבל זה לא שינה לי.
הדברים האלה עשו אותה כל כך מיוחדת, שכמה שמישהו אחר לא ינסה
להיות מיוחד במה שהוא עושה, הוא אף פעם לא יצליח לעבור אותה.
כי היא אפילו לא מנסה. אולי בכלל היא לא יודעת.
אני כבר עליתי כמעט על כל הדברים שהיא אוהבת. אני מצליח לשמור
אותה מחייכת כבר רוב הזמן, אבל אני תמיד מפחד שהיא פתאום
תפסיק. אנחנו גרים ביחד כבר חודשיים. היא עושה אותי מאושר רק
בזה שאני מרגיש אותה כשהיא מחייכת, אני אפילו לא צריך לראות
אותה, כשאנחנו רואים סרט, או שוכבים במיטה, והיא מניחה את הראש
שלה עלי ואני מרגיש מין קרינה כזאת, טהורה, מזוככת. ואז היא
שוקעת פתאום בעצב, והיא נהיית קרה, והראש שלה מתחיל לרעוד,
ואני מרגיש את הדמעות שלה יורדות כמו חתיכות מהנשמה שלי שנמסות
ונסחפות. והיא בוכה כל כך חזק כאילו באמת יש ים שהיא טובעת
בתוכו וככה היא מוציאה את כל המים שהיא בלעה, ואני מחבק אותה
חזק כאילו להחזיק אותה שהבכי לא ייקח אותה ובוכה ביחד אתה עד
שהיא נרדמת. ואני תמיד מפחד לעזוב אותה, אז אני נשאר ער כל
הלילה וכל הזמן חושב על עוד דרכים שהיא תהיה שמחה ותחייך.

אנחנו גרים ביחד כבר שלושה חודשים, ותודה לאל שהיא אוהבת אותי
כדי שאני אוכל להיות אתה ולשמור עליה. רק דבר אחד היא לא מספרת
לי, למה היא עצובה. ואני לא אשאל, כי אני לא רוצה כל כך שהיא
תזכור. אני חושב אולי שהיא בכלל לא יודעת למה או שהיא ידעה פעם
ושכחה. וגם אולי זה יהיה משהו שאני לא אוכל לפתור לה. משהו
שהיא תראה אותי מנסה ותדע שאני לא יכול להציל אותה לגמרי מהעצב
רק קצת לתת לה לשמוח. אבל זה לא רק זה.
יש לי רעיון בקשר לחיוך שלה, איך הוא כזה. יש בו טריות כזאת,
חופש ותמימות. כאילו כל פעם שהיא מחייכת היא מחייכת בפעם
הראשונה. כמו תינוק. אולי זה כי כל פעם העצב משכיח ממנה איך זה
לחייך. איך זה להיות שמחה. יש בה טוהרה. עצב שהוא רק עצב. כמו
פרח מכוסה טל, ככה החיוך שלה תמיד מכוסה בעצב.
אני חולם לפעמים שהיא מראה לי למה היא עצובה. שהיא מחבקת אותי
פנימה, לתוכה, ואני רואה שם ים, כחול-ירוק, ממלא את כולה כל
כך. ואז אני נופל לתוכו, ואני ערום, והגלים כל הזמן סוחפים
לשום מקום, זה מין ים כזה שאני יודע שאין לו קרקעית, ואני יכול
לראות עד האופק ולדעת שאין לו סוף. ואני נסחף שם, וקר, והים כל
כך גדול וכל כך לבד. ואני יכול להרגיש אותה רועדת, מבחוץ, ואני
יודע שאני לא שם כדי לחבק אותה. ואני מבין פתאום שככה היא
מרגישה תמיד.
אני לא באמת אוהב אותה. זה רק כמיהה לחיוך הזה שלה. אני נשאר
אתה כי אני חייב, בשביל עצמי. אולי אני פשוט רוצה שהיא תגלה לי
איך לחייך ככה.
אולי בגלל זה היא עצובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Everything ends
badly, that's
why it ends.

טום קרוז.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/02 6:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר עצמון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה