ניצן...

מחר אקיש על דלת ביתך. אימך תפתח את הדלת ותאמר: "היא בחדר".
אני אכנס מבלי להקיש ואנעל מאחורי את הדלת. בלי לבזבז זמן על
מילים מיותרות והסברים ארוכים, אוחז בראשך ואתיז אותו אל הקיר.
את תופתעי ביותר ממהלך האירועים ותשחררי צווחת כאב תוך השתטחות
על השטיח (מה חבל שאין לך רצפה קרה, המשפט היה יפה בהרבה).
צווחה נוספת תיפלט כשאוציא את המספריים מכיסי. לפתע ישמע קול
אימך מעבר לדלת: "קרה משהו?".
"לא, הכל בסדר", אענה, תוך כדי שחרור בעיטה לכיוון פרצופך.
התוכנית הכללית מורה שבשלב זה עלי לרכון מעלייך ולקטוע את
אצבעותייך אחת לאחת, ממש מתחת לפרק האצבע השני. השארתי לעצמי
מרווח מה לתמרון, על מנת לשמור על חדות יצירה בכל המעשה- לפני
אותו המעשה ודאי אבעט עוד מספר פעמים בפרצופך, ולו על מנת
לראות את דמך על נעליי ולחסוך מאבק בהמשך.
במהלך קטיעת האצבעות שתארך זמן רב (המספריים שברשותי חלודות
וישנות, עימך הסליחה) שוב תשאל אימך מעבר לדלת האם הכל בסדר,
ותענה שנית בחיוב על ידי.
בשלב זה אפשוט את בגדיי ואבצע בך מעשה איש באישה, שאינני יודע
האם יש לכנותו אונס- שכן את תתמקדי כל כולך בכאב הנורא שיעלה
מגדמי אצבעותייך ולא תשיתי ליבך למעשיי כך שלא אתקל בכל
התנגדות.
לאחר שאבצע בך את זממי, ועל אף הרצון להמשיך ולענותך זמן רב,
אביא את הענין לידי סיום נאות. הרי האדם נבדל מן החיה גם בכך
שההגיון בו גובר על קול הרגש. אוחז שוב בידי השמאלית את
המספריים, אנקה אותם ככל יכולתי בקצה חולצתך, ואז אחל בנעיצתם
פעם אחר פעם אל תוך גופך. המספריים יתגלו ככלי קהה עוד יותר
משחשבתי תחילה, ושלא בהתאמה מוחלטת לתכניתי הראשונית- תמותי
לאחר שעה לערך מאובדן דם ולא כתוצאה מפגיעה באיברייך
החיוניים.
צעקות הגסיסה שלך תזעקנה שוב את אימך, שדעתה תיושב גם הפעם על
ידי מילה מרגיעה מפי.
לאחר שיידום ליבך לחלוטין, תעלה בי ודאי המחשבה כי זוהי
ההזדמנות האחרונה, ועל כן אבצע בך בשנית מעשה גבר באישה,
כשהפעם מידה (חולנית?) של הנאה תתוסף עקב הידיעה כי את כבר
מתה, מתה לעד, ולעולם לא תדעי שגם לאחר מותך המשכתי לחלל את
גופך.
אפתח את הדלת ואגש אל המקלחת, לשטוף עצמי מהדם הרב (למצער
ישארו כתמי דם בלתי מחיקים על בגדיי, ויגרמו לי מאוחר למבוכת
מה כשיגררו מבטים חוששים מהולכים ושבים ברחוב). כשאשוב לחדרך
על מנת לקחת את המספריים (זוג המספריים היחיד שלי, כאמור-
שאלמלא כן לא הייתי טורח, אלא משאירם בביתך), אמצא את אימך
עומדת המומה ליד גופתך החמה עדיין, המטונפת בדם, זיעה וזרע.
היא תביט בי בהלם, רועדת כולה, ולא תצליח להוציא מילים מפיה.
כמובן שאין כאן משום האשמה- כל אחד מאיתנו היה ודאי לוקה בהלם
לו היה מוצא את בתו במצב זה.
אני אחייך אליה חיוך מקסים, אומר: "זה לא אני. זה הילד הרע!",
ואפרוץ בצחוק ילדותי ושובב.

אוהב, זהר.