גם בסוף הן היו ביחד, עד הסוף הן לא נפרדו, ורק בסוף אני
התחלתי להבין. הסיפור שלהן היה מאז ומעולם החידה שלי, לסיפור
הזה היתה התחלה ועוד התחלה וכנראה גם אמצע, ואז בא הסוף.
ההתחלה הראשונה היתה בכיתה א'. איילת ואני נכנסנו לכיתה החדשה,
בה לא הכרנו אף אחד, שתינו חפשנו חברות חדשות, רצינו להתאקלם.
כבר בשבוע הראשון ראיתי שאיילת מצאה לה חברה חדשה- את טליה.
בעודי רוכשת לי חברות אחרות וממשיכה בחיי ראיתי את החברות שלהן
מתפתחת ומתחזקת, הן הפכו לחברות הכי טובות, גם כשהן נפרדו הן
היו ביחד. אני רק התבוננתי ולא הבנתי איך יכול להיות קשר כל כך
חזק, איך הן אף פעם לא רבות, איך כל זה יתכן.
במשך כל בית הספר היסודי הן היו ככה, כל הזמן, ביחד. והיחס שהן
קבלו גם הוא לא השתנה. היו בדיחות עליהן, היו צחקוקים והיו
מבטים, לעבר השתיים האלה, השתיים שאף אחד לא הבין, אבל אני
חושבת שכולם קינאו, כולם רצו להבין את הקשר הזה, כולם רצו קשר
כזה.
גם בחטיבה הן היו באותה כיתה. "במקרה" הן אמרו, אבל אצלן הרי
אין מקרים. כך הן אמרו לנו תמיד.
באיזשהו שלב בכיתה ז' היתה ה"התחלה" השניה שלהן. קרה להן משהו,
אני חושבת שזה קרה בעקבות ספר שהן קראו. ספר מיוחד, הספר הזה
חיזק אותן העלה אותן בדרגה, אני אפילו לא יודעת מאיפה הן עלו
או לאן אבל אני יודעת שזה קרה. ואז החידה שלהן נהיתה קשה יותר
בשבילי ובשביל כולם. כששאלו אותם מה יש בספר הזה הן אמרו
"אופטימיות".
בכיתה ט' נסענו להופעה במסגרת מגמת התיאטרון. הינו שם קבוצה של
ילדים בניהם איילת טליה ואני. היינו אמורים להעלות הצגה, אבל
את ההצגה הזו אף פעם לא העלנו, לא בשלמותה.
באמצע הנסיעה, בלי שום הזהרה מוקדמת היה בום ואז שקט. לא שמעתי
יותר כלום.
התעוררתי בבית חולים וגופי מלא בתחבושות וצינורות. שאלתי מה
קרה והתשובה הברורה היתה: "פיגוע, היה פיצוץ".
שאלתי את כל מי שעבר שם אם איילת וטליה בסדר, שאלתי איפה הן.
התשובה היתה זהה בין כל האנשים, התשובה אמנם היתה אילמת אך היא
היתה מספיקה. הבכי הזה של כולם היה מספיק. אני הצטרפתי לבוכים,
בהתחלה לא יכלתי אפילו לחשוב, אבל אז נזכרתי, נזכרתי שהבום לא
היה הדבר האחרון ששמעתי. לפני שאבדתי את ההכרה שמעתי את איילת
, הדבור שלה היה לא ברור וקצת מבולגן: "כנראה שהגענו לסוף
הדרך, אני בטוחה שכן כי למרות הפחד שלי אני בסדר, אולי אפילו
שמחה. הצלחנו להגיע למקום הזה, הצלחתי."
"תמיד צריך להיות אופטימיים" שמעתי את טליה לוחשת. אני גם
חושבת שראיתי שהן החזיקו ידיים. ואז כנראה בא הסוף. לא יכול
היה להיות להן סוף אחר. היה להן סוף טראגי, סוף של גיבורים.

אחרי שהבראתי בקשה ממני אמא של איילת לעבור על החפצים בחדר
שלה, לקחת את מה שאני רוצה ולעשות את מה שאני חושבת שאיילת
היתה עושה. נכנסתי לחדר וראיתי שהחדר לא חיכה לה כמו שתמיד
אומרים על צעירים שמתו, אפילו החדר שלה ידע שהיא לא תשוב. על
המיטה שלה היה מונח יומן. פתחתי אותו בעדינות, לא הייתי בטוחה
שעלי לקרוא בו אבל רציתי, כל כך רציתי. דפדפתי עד לדף האחרון
שהיה מלא. בדקתי את התאריך: 18/6/2000. הייתי המומה. הפיגוע
היה יום לפני כן. ב17-. קראתי את הכתוב: "אני מקווה מאוד שהסוף
היה בסדר, שלא פחדתי, כי אחרי הכל אין לי שום סיבה לפחד כי אני
יודעת שזה הזמן. אני מקווה שלא הכאבתי לאף אחד. אבל לפחות טליה
אתי, אני שלמה. אני יודעת שעכשיו התחלתי בדרך שונה. אני
בטוחה".
הייתי המומה, מתי היא כתבה את זה, איך היא ידעה שיהיה פיגוע,
איך היא ידעה שטליה תהיה אתה, איך היא יכלה להיות כל כך
בטוחה?

גם עכשיו, כמה שנים אחרי אני עדיין ממשיכה לחפש תשובות, ביומן
שלה, במכתבים שקבלה מטליה ובסיפורים שכתבו. את הספר הזה שלהן
עוד לא מצאתי ואינני יודעת מהו אבל אני מקווה שבקרוב אדע. אני
גם יכולה להגיד כמעט בבטחה שאני יודעת שעד שיגיע ה"פיגוע" הזה
שלי, הסוף שלי אני אמצא את התשובה. הרי "תמיד צריך להשאר
אופטימיים"



יוני 2001