דרך החלונות נשקפה השמש בדיוק נושקת לים. הוא הזמין שאטו בציר
89, היו להם שם מפיות מקופלות בצורת ברבורים, וגופי תאורה
שדימו נרות.
הם קיבלו את התפריט והוא חיפש משהו מתאים לאירוע מנסה למהר
בהזמנה כדי שהמלצר יפסיק לקרקר סביבם. היא לעומתו הייתה שקטה
ומהורהרת, כאילו לא ממש הייתה שם. הוא הזמין ארוחה בשלוש מנות
לשניהם נרגש מעוצמת הדבר שהוא הולך לשאול. כשהמלצר סופסוף עזב
אותם לנפשם היא החלה לדבר ולדבר בלי לעצור, כאילו שכבר לא
איכפת לה מה דעתו ומה יש לו להגיש בנושא. המילה "אינטימיות",
כך חשב, נאמרה שם יותר מדי. המנות באו והלכו, הכול היה מושלם
במסעדה הזאת, הכול חוץ מהם.

היא החלה לשסות בו מלים זורקת את המילה אינטימיות באוויר כאילו
הייתה איזו קללה מאוסה. הוא הנהן מדי פעם כשליבו נמעך בקרבו.
אפילו לא שמע כבר מה היא אומרת. היא המשיכה להכותו בלשונה
מתריסה בו כי אינו מקשיב. הוא התעורר פתאום וענה: "מה פתאום"
וניסה להסיט נושא כדי שיסתיים כבר הסיוט ויוכל לסור לביתו
ולהתייפח כילד קטן.

בדרך הביתה ניסה לשוות לעצמו צורה של אדם רגיל ולא פגוע. במעט
האוויר שנשאר בחזו דיבר על המבקר והמסעדה והבציר של היין או
היין של הבציר כבר לא זכר על מה רק מנסה לעצור את דמעותיו עד
שתצא מהמכונית.
באותה דרך לאותו הבית הם בהו בריקנות בכביש, השתיקה קורעת עוד
jחתיכה מלבבו, והוא רק חשב אם יקבלו בחזרה את הטבעת או לא.