כבר שבוע עבר מאז נראה ג'ונסון לאחרונה.
כשפשטה הידיעה על הרצח ברחוב גריין, נעלם כאילו נדף. הריח שלו
עוד באוויר.
פחד. הפחד עוטף את העיירה. כולם מסתגרים. מפחדים לצאת לרחוב.
פחדנים טיפשים.
ג'ונסון אמר שלא יהיה טוב. שחייבים לסדר דברים שקורים פה
בעיירה. הכל פה כל כך מטורף. הוא גם אמר לי, שאני לוקח הכל
יותר מדי קשה. הוא קורא לי משוגע. אמרתי לו שיסתכל קודם כל על
עצמו, האידיוט.
כן, ג'ונסון אידיוט. הוא לא למד בחיים שלו. כל החיים שלו עברו
כאן במשחזה הזו. רק מקווה שהוא יחזור... הוא יחזור... יחזור...
וכשיחזור, אני אגיד לו בדיוק מה אני חושב!
אני אעצור אותו, הוא לא יעשה יותר שטויות...
הרי... הרי הוא היחיד שיכול לעשות דבר כזה. המצפון שלו משפיע
עליו חזק. הוא... הוא... קיצוני, כן. הוא קיצוני! אני חייב
לעצור...
הוא אהב את פאני. כן. הוא אהב אותה. כשהיה רואה אותה מסתובבת
ברחוב עם עגלת הסמרטוטים שלה... כשהמבט המפגר על הפנים שלה,
היה מחייך אליה. הוא היחיד שחייך אליה. הוא ניסה לדאוג לה. מאז
שהתאלמנה מאחיו. היא הפכה מטורפת... התנתקה מהעולם. ג'ונסון
היה אומר שהניתוק הזה מהעולם טוב בשבילה. שמחת חיים ללא
חיים... והוא ניסה, הוא ניסה להתקרב, להתקרב אליה, אבל היא לא
לא לא, היא לא קיבלה אותו, היא האשימה אותו בזה שאחיו השאיר
אותה לבד. הייתה מתפרעת, זורקת עליו אבנים... זורקת עליו
סמרטוטים... וזורקת... וזורקת... וזורקת! החולירע!
והוא המשיך והמשיך לנסות האידיוט. המצפון הדפוק שלו... אמרתי
לכם. המצפון...
הוא ריחם עליה. אני אומר לכם הכל היה מרחמים אליה. הסכין הזו
שהוא הכין במיוחד... הוא דאג שלא יכאב לה, שזה יהיה מהיר...
כמו שחיטה... שלא יכאב לה... שלא יכאב.
האידיוט ראה את שצף הדם ונבהל. הסתלק.
הוא. הוא רצח אותה. הרי עכשיו הכל ברור. תמיד דיבר על איך אפשר
לעזור לה, לגאול אותה. הוא רצח אותה. רחמים? מה רחמים? הוא
רצח!!! הוא הרגיש אשם והוא רצח! אי אפשר היה לסבול אותו כבר
בגלל הנבלה הזו. נבלה! הא! הא הא הא! הא הא עכשיו את כבר באמת
נבלה! הא הא הא!
ג'ונסון ראה אותה בדם. כן, מתפרכסת בדם... כואב, ג'ונסון?
כואב... כואב... המצפון, ג'ונסון? המצפון? לא אל תתן לו...
ג'ונסון? לא! לא, הסכין... זה כוא...
ג'ונס...