ב- 8:00 היינו כבר על המטוס. כל אנשי החברה ואני. טיסה לאתונה.

מיכאל היה כמה ספסלים מאחורי, עם השיער הארוך והזקן הצרפתי. כל
הזמן מחייך. לידי ישב שמוליק. בחור סתמי למדי. מבוגר יחסית,
השאיר את אשתו ואת ילדיו בבית. את שאר האנשים עוד לא הכרתי.
למען האמת, את אף אחד עוד לא הכרתי.
נחתנו והגענו למלון. אני ומיכאל קיבלנו חדר ענק. היו בו
שירותים בגודל של חדר מלון רגיל.
את מיכאל הכרתי יום לפני הטיסה. אני מאמין שהוא לא התלהב לשמוע
שהוא בחדר עם אחד חדש. גם אני הייתי מתבאס מזה. הוא, הוא נראה
קצת מופרע. שיער ארוך, מעיל של אופנוענים, משום מה, גם היה לו
אופנוע.
כדבר ראשון מיכאל קנה וויסקי. היה לוגם מדי פעם כדי לשמור על
רמת אלכוהול סדירה בדם. הוא שתה, ואני, ספגתי. תמיד היה מצחיק
ומלהיב את כולם. אחרי טיולי יום באתרים, נלקחנו למועדוני
בוזוקי למיניהם, ולא משנה היכן הייתי יושב, מיכאל היה נראה
תמיד במרכז. מסמר. שרמנטי למדי, למרות שהוא נמוך.
החברה הייתה צריכה מישהו כזה. אחד שיהווה מוקד בידור 24 שעות
ביממה. כל בוקר היה קם ואומר "או. קיי. צריך לחזור לעבודה.
לשעשע את כולם". והוא עשה את זה בקלות. בלי בעיות. אני,
ספגתי.
הפכנו להיות אחוקים. צחוקים, ריקודים, טפיחות על השכם, די
התחבבנו בסופו של דבר זה על זה. אני - כי הוא היה מסמר, והוא -
כי אני ספגתי. הכל היה אפור אתונאי שכזה, כתום וויסקי כזה,
שחור מיכאלי כזה וורוד  מצדי.
כשחזרנו לארץ, מיכאל נעלם. לא הגיע לעבודה. חטף דיכאון נפשי,
אלו היו השמועות, בצחוק כמובן. אבל הן היו נכונות. הוא חטף
דיכאון. כנראה שאת כל הצחוק והשמחה בזבז בטיול, כשאני ספגתי.

מיכאל התאבד.
נודע לנו לאחר שבועיים.
הוא נמצא באיזו פיסת חוף חשוכה, מתחת לאופנוע, כשבקבוק וויסקי
בידו, ועשרות כמוסות ריקות של כדורים מפוזרים סביבו במעגל.
שוב הוא היה במרכז.
כולם היו המומים ועצובים, ואני, אמרתי לעצמי "או. קיי. צריך
לחזור לעבודה. לשעשע את כולם," ועשיתי את זה, בקלות. בלי
בעיות.
כי מיכאל היה ריק. ואני, מלא. אני ספגתי.