טובי וצ'רלי ישבו בכיסאות המרופטות שלהם אל מול הטלוויזיה וצפו
בחדשות ערוץ 2. טובי, בשמלת וילונות ישנה, החזיקה בידה את דן
בן השנה וחצי, כשפטמתה בפיו ואצבעותיה הבלות לוחצות על השד
האדום. צ'רלי, כשכרסו המיוערת כלפי מעלה, והקרחת בוהקת מחמת
קרן אור שהסתננה דרך החלון הסגור, החל מחרחר בלבו על מר גורלו
מתוך נמנום.
שמוליק בחדרו, מפרק עוד צעצוע כשהמוצץ בפיו, ורוק נוזל סביבו
מעצמת מאמצו בפירוק.
אז, אנחנו הגענו. טובי הכניסה אותנו בחיוך כשהקטן בידיה והשד
כבר מוכנס אל תוך חזיית הסבתא שחגרה. למראיינו, שמוליק קפץ
בשמחה וצעק "חברים! חברים!" והחל משתולל.
צ'רלי התעורר מבוהל, כשהצעצוע של שמוליק נזרק ונחת ישירות על
שפמו. לאחר נאקה נמנומית, התרומם בכבדות והצטרף לאשתו האהובה
בהצגת הבית בפנינו. בין צעקות הילדים "חברים! חברים!", בין
פטפוטה הבלתי פוסק של טובי ובין מלמוליו הבלתי מובנים של
צ'רלי, הוקסמנו מהבית. זאת אומרת, אחרי שעשינו בו שיפוץ רציני
בראש. כבר החלטנו איפה כל אחד מאתנו ישן, איפה נשים את המחשב,
איפה נעבוד, מה נעשה בגינה והיכן נארח את כל החברים שיבואו.
שבוע לאחר מכן נכנסנו לדירה. עמוסים דברים על כתפינו ושכמינו,
דפקנו בדלת וצ'רלי פתח. ריח זיעה הוחטף לנו כסטירה לתוך
הנחיריים. טובי, כרגיל, עם הקטן בין הידיים והגדול בין
הרגליים, החלה להסביר לנו איך משתמשים במה ולמה. צ'רלי רק סחב
דברים ממקום למקום כדי לפנות את הדירה כמה שיותר מהר. שמוליק
המשיך לצעוק "חברים! חברים!".
"או... מה שמזכיר לנו", אמרנו, "לאן להפנות את החברים
שיתקשרו?".
לאחר שתיקה ארוכה, ודי מביכה, זרק צ'רלי מרחוק "אין לנו חברים"
במבטא אמריקאי אדיש.
טובי, מופתעת מתשובתו, פקחה עליו עיניים בכעס והחלה מתנצלת.
"מה פתאום, זה לא שאין לנו חברים, פשוט, אל תפנו אלינו אף אחד,
אנחנו רוצים לעשות קצת סלקציה".
חיכינו עוד כמה דקות, עד שיתפנו, והתחלנו מעבירים את הדברים
שלנו למרפסת.
ניקינו את הבית, משימה שלא הייתה קלה במיוחד. כשסיימנו,
התיישבנו לנוח, עייפים, מנומנמים, חושבים איך צ'רלי וטובי
יושבים להם עכשיו בדירתם החדשה, הילדים סוף סוף ישנים,
בטלוויזיה מולם רוקדת חבורת בנות בביקיני ריקודי בטן, פטמתה של
טובי בפיו של צ'רלי, מחובקים בעצב השעמום, וצ'רלי ממלמל תוך
כדי יניקה "אין לנו חברים".
או שבעצם אולי הם לא קיימים בכלל. הם סתם דמויות מטאפיסיות
שהחברה פיתחה על מנת שיהיה לה ממי לשכור דירות, להתווכח ולצחוק
מהן כשמנקים את הבית...