אבא שלי הוא יחיד ומיוחד,
נמוך קומה, אך גם ענק.
בעל זיכרון מופלג.
הוא זוכר דברים אשר התרחשו
לפני כמעט תשעים שנים,
כך רב הקשישים.
אלא שהוא לא כמו רובם,
זוכר גם מה הבוקר או אתמול קרא ואו אכל.
הוא סקרן וידען,
מילה אשר לא הבין פישרה,
יפנה למילון לחפש מובנה
ואם גם שם לא ימצא,
ישאל את זה האמור להיות בעל המידע.
רצוי כי האיש או האישה ,
יהיו מקרבה ראשונה או שניה.
גאוותו על גדתו עולה
אם הידען הוא בן המשפחה.
הוא יטפח אז על החזה,
ויאמר: שלי הוא, שלי,
הידען הזה!
כמבקר ספרותי, הוא מחמיר וקפדן.
את כתב היד הוא קורא ושונה,
עד אשר ייאנח, יאמר ובאצבעו יורה.
אינך אוהבת ביקורת כרוב האנשים,
אולם כך לא כותבים,
זו שגיאת תחביר.
את מגזימה בחריזה
ומשעבדת לה את הכתיבה.
לו היה מבקר תאטרון,
עם "דר' גמזו" היה מתחרה.
בעקיצה "ובירידה על "
כל העוסק בתחום זה.
אולי גמזו לטובה
על אשר אינו מבקר כזה.
מזמן החלטתי לא להראות לו את כתביי.
הן מקפיד הוא "על קוצו שליוד" בכתיבה,
כבר אמר לי לא פעם:
אל תמסרי החוצה רשימה,
לפני שאראה אותה ראשון.
אעיין, שגיאות לסוגיהן אתקן,
אשכתב ואערוך.
העיקר שבסוף
יהיה כתוב טוב .
מדי פעם נפלתי לזה הפח,
אשר טמנתי לעצמי.
מה היא לכך הסיבה?
ההצלחה.
כאשר זכיתי מדי פעם למחמאה,
סיפרתי ליקירי וביניהם גם לאבא.
אין אדם מתקנא בבנו או בתלמידו,
כך לימדוני מוריי.
אך שכחתי את הפתגם:
"חוסך שבטו שונא בנו."
הוא ביקש את "היצירה" לראות
ומייד בשבט לשונו ובלשנותו,
בי החל לחבוט.
חשש, כי אם לא ירביץ בי דבריי תוכחה,
כתיבתי תמשיך לא להיות טובה.
אבא שלי אינו שרירן או בעל גוף,
ודאי לא גברתן או "אבדאי" נורא.
אך במשפחתו הוא שולט ביד רמה,
נכון יותר לומר בעזרת מקל הליכה.
שמיעתו וראייתו מאד נחלשו,
אך הכריזמה בה ניחן
היא מקור כוחו.
כל בני משפחתו, מבנות וחתנים,
נכדים עם הנשים ועד הנינים.
אותו אוהבים, מעריכים ומעריצים.
לרוב אף בקולו שומעים,
לעצותיו מסכימים ואת בקשותיו ממלאים.
אולם זה אשר את פיו הימרה
ולעצתו לא ישמע, ייענש על ידו במהרה.
אם על ידי "פרצוף חמוץ", אותו הראה.
או בזו האמרה: "חכמת הזקן בזויה".
אז יתכנס בתוך עצמו,
כחילזון בשבלולו.
יעמיק ויתכרבל בדיכאונו,
כילד בשמיכתו,
אשר לא רוצה לראות ולשמוע,
את הסובבים אותו.
או יאמר בקול חנוק מדמעות:
אינכם מבינים אותי
ואת קשיי חיי ,
כאן בבית אבות.
יש הכועסים ונפגעים מהתנהגותו,
בעיקר כאשר הוא אומר כל אשר בדעתו.
לאחר מכן הוא מצטער,
על עוגמת הנפש אשר גרם ליקירו.
אז הוא בא אלי ושופך את "מר ליבו",
ראי מה עשיתי בטיפשותי,
עכשיו זה כואב לה ולי.
כאשר אני אומרת לו בטון מרגיע:
בפעם הבאה, לפני שתדבר -
ספור עד חמש.
תשובתו המתחכמת הנה:
בגילי, אותי את רוצה לשנות ולחנך?
כבר המשנה אמרה: ישיש הוא טיפש.
כאותו ילד אשר יודע שעשה מעשה רע,
המעמיד פני נזוף ואחר כך מספר בדיחה.
אז הכל נסלח ובאה המחילה.
ובקול רם את מחשבתי אז אמר:
אחרי הכל יש לנו עוד מזל גדול,
אם זהו אצלו החסרון.
איך היינו מרגישים לו היה אחרת
ומחלת השיטיון בו הייתה שולטת?
אז אני נזכרת איך בילדותי אותו הייתי יראה,
מה לעשות? נהפכה הקערה.
עכשיו כשאני די חזקה,
את מעלותיו וחסרנותיו,
מקבלת בפיוס ואהבה.
זאת אמר לאבי הישיש,
לשונך הצחה את לבי תשיש.
אבא, אוהב אותך בכל עת,
באהבה ונאמנות בת את אב,
כמו כעת. |
