יומן: יום ראשון, 3 במרץ 2002.
הלילה של יום ראשון, השלישי לחודש מרץ אלפיים ושתיים, יומן
כאב, יומן דמים.
מעגלים מעגלים, ועד היום זה אף פעם לא נגע בי, כל פעם מתחילים
בסבב טלפונים, כי היה פיצוץ, כי היה פיגוע, כי היה מחבל, והיום
כדור אחד פגע גם בי, כדור שינאה שהרג בי משהו, שהרג לי מישהו,
לי ולעולם כולו, לי ולמכינה, לי ולחברים.
דיויד.
האיש שבגללו בכלל הגעתי הנה, האיש עם הגולף הלבן שנכנס לי
לכיתה יום אחד והתחיל לדבר על מנהיגות, על לשנות את העולם, על
סדר חברתי חדש, האיש של הפילוסופיה, האיש מהפילוסופיה, האיש
והפילוסופיה. עומד בכיתה שלי באמצע שיעור היסטוריה ומדבר איתי
על מהפכת הסטודנטים בצרפת, ואח"כ על ה"מהפכה" שהייתה בארץ.
בגולף לבן, שער פחם (אז עוד לא היו לו קווי שיבה של מחשבות)
עיניים שיכולות להכיל את העולם כולו, בלהט הזה שלו, השצף שבו
דיבר. ניגשת אליו בסוף השיעור לשיחה, כבר גלש להפסקה, והוא
"בדיוק אנשים כמוך צריך במכינה". והמילים שלו נחרטות בי, ובאה
למפגש, ולעוד אחד, ולראיונות, וכל הזמן האיש הנפלא הזה עומד לי
מול העיניים, עם שער הפחם ועיני הצבי, בדיבור הנחרץ שלו, מפיל
אותי למחשבות שלא ידעתי, שלא חשבתי, מנסה לתת לו תשובות.
מגמגמת למולו לפעמים, אני, שלשון נחרצת לא חסרה לה... התחלה של
מה שיהפוך אח"כ למערכת יחסים. וכן, בגללו הגעתי לכאן, וכן,
אילו לא היה דיויד ספק אם הייתי מגיעה לשנה הזאת שרק לאחרונה
אני מתחילה להבין כמה היא משנה לי את החיים.
איך מתארים איש מת? הוא חי! חי בסערה. אלף דברים בערך הוא עשה
בבת אחת, הכניס הכל לתוך המירוץ הזה שלו, כמו הנסיעות הרבות
שהתגלגל בהן על אופני המירוץ שלו, שכל כך אהב וטיפח. מחייך,
כן, ציני, סרקסטי, אבל מוכשר, כל כך מוכשר.
הוא היה המרצה שלי לפילוסופיה, האחראי כאן על הצד האקדמאי של
הלימודים, קורס האדם. הוא היה מנחה שלי בוועדה שבחרתי להיות
בה, חצי שנה של דיבורים. ועכשיו כשאני חושבת על כל הזמן הזה
שלנו ביחד... הוא רצה שאסתכל לו בעיניים וארגיש שווה כלפיו,
אני מההתחלה התבוננתי בו כמו מורה, גם כמדריך, אבל עבורי הוא
תמיד היה מישהו אחר, מרצה, אפילו שהיה צעיר, רק בן 29, אני
יוצאת עם גברים בגילו ראבק, ובכל זאת.. היה בו משהו שגרם לי
לריחוק.
אי אפשר לומר שמהרגע הראשון הסתדרנו, על אף ששנינו מאד
מרשימים. הוא לא הבין בי הרבה דברים, והיה לו קשה להצביע על
מה, אבל עם הזמן ובחלוף שיחות הנפש, מתקופה לתקופה, התקרבנו.
הוא היה מהרגע הראשון איש הצוות שהכי הייתי קרובה אליו,
אינטלקטואל, שמאלני, צעיר עם אהבה לחיים וחיוך שופע, חכם ויודע
ברמות של רק לשבת ולהקשיב לו מדבר, גם אם לא תמיד הבנתי הכל,
גם אם התווכחתי, זה היה כל היופי, כל החלק, כך באמת התחלתי
להבין שגם הוא לומד מאיתנו, והוא לא רק מורה שלי, הוא באמת
חבר.
אין לי איך לתאר את הרגשת הפיספוס... ובכל זאת, מתבוננת היום
על האנשים פה שהגיעו למכינה, יודעים שהרגשתי, יודעים שאהבתי,
באים ומחבקים, ואנחנו משפחה אחת. אבל מי שהיה איתי בוועדה לא
נמצאים כאן, הם התאחדו יחד בירושליים, חצי פה וחצי שם, וההפרדה
הזאת עושה לי כל כך רע, אני כל כך צריכה אותם והם חסרים לי.
שלושה אנשים היו צמודים לדיויד, שנים מהם היו איתי בוועדה ואחת
הצטרפה עם הזמן כי דיויד, היה בו משהו כל כך כובש, שאנשים
מסויימים לא יכלו שלא להתמגנט אליו, הוא מיגנט בעצם כל אחד,
אבל יש אנשים שהנגיעה שלו בהם הייתה כל כך תהומית. שלושתם
נמצאים עכשיו בירושליים, ואני והרביעית בחבורה, אומנם תמיד
מהצד, ורק לפעמים לפעמים לבד, ובכל זאת... רק אני פה מהם,
הברנג'ה של דיויד. אלה שיושבים לו בבית עד ארבע לפנות בוקר
לקרוא, להתדיין על פילוסופיה גם מעבר לשעות, והוא כל כך נהנה
מזה, זה היה אצלו השמחה הכי גדולה שבמכינה, החיבור הכי גדול
לאנשים.
החודש הזה היה חודש מוסר אצלנו במכינה, יצא לנו לדבר לא מעט על
סרבנות, על מכתב הקצינים, דיויד נהנה מהחודש הזה כל כך, זה היה
לו חודש חשוב, דיבר עליו מתחילת השנה. וכשהחודש הזה הגיע הוא
הרגיש כאילו איזה רוח חדשה נושבת לנו במכינה, דיבר על
פרודוקטיביות, על משהו חדש וטבעי שנוצר פה, שמתגבש. השיחה
האחרונה שלי איתו הייתה בדיוק על זה. רגע לפני שעלה על האוטו
לת"א ממנה יצא יום אח"כ לשטחים, למחסום ליד עופרה, אנחנו
ניקינו את משרד החברים של הקיבוץ אחרי השבת שהייתה פה, והוא עם
חולצה אדומה אמר שהוא נוסע, ואני באתי אליו, נתתי לו נשיקה
וחיבוק גדול, ולתדהמתי הוא החזיר לי נשיקה, כי ממתי דיויד
מנשק? זה היה היום הולדת שלי, אמרתי לו שישמור על עצמו, ואח"כ
עוד התבדחתי ואמרתי שלא יהרוג יותר מיד פלסטינאים, מי ידע
שדווקא יהיה הוא זה שיהרג?
אסף אותנו לשיחה לפני, הוא הרגיש מאד רע עם המילואים האלו,
ביקש שנתקשר אליו, שנכתוב, שנספר לו מה עובר עלינו פה בחודש
הקרוב שלא יהיה בו, הסביר לנו איפה הוא יהיה, אבל אמר שלדייק
הוא לא יכול, לא רחוק מאיפה שהשותפה שלי לחדר גרה, היא ועוד
אחד נסעו אליו ביום שישי. ואני באמת התקשרתי לו לפני יומיים
כמו שביקש, שרתי לו להודעה הקולית "מצב, מצב, מצב, מצב רוח
טוב. התקשרתי לשמח אותך כי ביקשת שנתקשר, מקווה שהכל בסדר
איתך, אני אתקשר בימים הקרובים, סתם כדי שתהיה שמח" איזו מין
הודעה מגושמת כזו, כי לא ידעתי בדיוק מה לומר למדריך שלי שנמצא
במילואים, ממתי אני משאירה לו הודעות אישיות על הסלולרי, אבל
באמת רציתי שהוא ישמח.
מי יודע אם הוא שמע את ההודעה הזו, מי יודע אם הוא חייך...
הוא לא רצה לחתום על מכתב הקצינים, היה בהפגנה שלהם, בא להביא
תמיכה, אבל לא חתם, הוא הרגיש שליחות מסויימת כשהוא יצא לשטחים
הכבושים, להגן. שליחות שאני לא מבינה. שליחות שעכשיו נראית לי
כל כך מופרכת. בעיקר בגלל שהוא מת.
אף פעם לא כתבתי כאן דיעות פוליטיות, לא חשתי צורך, אני נחרצת
בהם גם ככה, ואין לי יותר מידי במה להרהר בהן על דפי האינטרנט,
הן מוצקות ומבוססות, ואין לי כוח להתווכח בהן גם כאן. אבל
עכשיו אני כל כך כועסת. אחרי דבר כזה הימנים הופכים יותר
ימנים, השמאלנים ליותר שמאלנים, והמתנחלים ליותר מתנחלים. אני
שמאלנית. אפילו קיצונית. אפילו רדיקלית.
ואני חושבת שהשטחים הכבושים זה אסון, ואני חושבת שאסור לנו
להיות שם, לא בכדי אני בגולן, שגם הוא שטח כבוש, לא באתי הנה
סתם. אבל זה כבר נושא לכתיבה אחרת. אני חושבת שצריך לצאת משם,
אני חושבת שצריך לסרב לשרת בשטחים הכבושים, אני חושבת שמכתב
הקצינים הוא דבר מוצדק, הוא מייצג אותי. והוא מייצג עוד אלפי
אנשים שלא יכולים לעמוד ולשתוק מול העוולות שמתבצעות שם. צבא
ההגנה לישראל הפך כבר ממזמן לצבא כיבוש ישראל, ומיום ליום נעשה
לי יותר ויותר קשה לחשוב על לשרת בו. והקורבנות הרבים שנספים,
ניטווחים, נהרגים, מפוצצים, מרוטשים, ונורים כמעט בכל יום,
משני הצדדים, הם לא קורבנות של שלום, הם קורבנות של כיבוש.
ודיויד היה קורבן של כיבוש.
הצלף הרוצח, שעמד וירה בו לא הכיר את דיויד, הוא לא ידע מה
דיויד חושב על שלום, הוא לא ידע את הפילוסופיה של דיויד, הוא
לא ידע שדיויד חוזר עכשיו מחודש מוסר ארוך ומתיש בו הוא התחבט
ימים שלמים בסוגיות מוסריות, ובין השאר בסוגיית המוסר הצה"לי,
ובמוסר בשטחים. המרצח הזה לא ידע שהאיש היפה שעומד מולו הוא
איש משכיל וחושב, שמסיים עכשיו את התואר השני שלו, מרצה
באוניברסיטה, לא ידע במה דיויד מאמין, מה דיויד עושה, איפה הוא
חי ואחרי איזה אידיאלים הוא צועד. כל מה שהפלסטינאי הזה ידע
הוא שדיויד הוא מפקד מחלקה, לבוש במדים ירוקים ושיש לו רובה
ביד, ושבעזרת הרובה הזה הוא מגן על המתנחלים מהישוב ליד, הישוב
שיושב על אדמות לא להם, על אדמות שהוא חש שהן שלו, אדמות
כבושות, וכיבוש שופך דם. אז הוא ירה, ירה על עשרה אנשים. שיבעה
חיילים ושלושה אזרחים, והרג בהם. כדור אחר כדור מדוייק וקטלני,
עם רובה ישן על יריה בודדת, טווח, חיסל, והרג. הוא לא ידע מי
זה דיויד, הוא רק ראה חייל כובש. חייל כובש שמוצב על מחסום.
ודיויד הפך גם הוא קורבן של כיבוש.
האיש הנפלא הזה.
אני לא יודעת מה לומר, אני לא יודעת מה לכתוב, אני לא מבינה
בכלל איך הצלחתי לעצור את הדמעות ולשבת ולכתוב את הדברים הללו,
דברים שלא אצליח לומר לאף אחד פה מהמכינה, דברים שכואבים
בקיצוניותם. אבל ממבטי זאת האמת. וככל שאני חושבת על זה אני לא
רוצה להיות חלק מהאמת הזאת. אני רוצה לשנות אותה. אני רוצה
לפנות את כל המתנחלים משם, שחלק מחבריי הטובים הם משם, גרים
איתי פה במכינה אוכלים איתי מאותו לחם, שותים איתי מאותה שקית
חלב. אני רוצה להפסיק את הדבר האיום הזה שמתרחש שם. אני באמת
חושבת שזה אסון לחברה שלנו, שזה שורט אנשים, שזה מוריד בהם כל
צלם אנוש. מה שאנשים ששם סיפרו לנו, חברים שלי, מדריכים שלי,
מורים שלי, דיויד. גם אלו שעשו, גם אלו שניסו לשנות, ודיויד
היה כזה. כאן הוא חש שזוהי השליחות שלו, על זה הוא דיבר לפני
שיצא לשם, למילואים האלו, כשדיבר על שליחות, כשהסביר למה הוא
לא חותם. על ללכת לשם ולנסות לשנות, להפוך את המוסר שלו למוסר
כללי, ממש כמו בצו הקטגורי של קאנט. רק שאני חושבת שאין מוסר
בלשבת שם, להתנחל שם, מה שקוראים לאחרונה בתקשורת "להתיישב".
שוכחים שאלו אדמות לא לנו, שאפילו מדינת ישראל עוד לא הכריזה
עליהם מעולם כשטחים המסופחים למדינה. ובכלל שמבחינת החוק
הבינלאומי אין שום זכות לישיבה שם, ואלו הפרות חמורות של אמנות
שישראל חתומה עליהם. הפרות שאת המדינאים שלנו לא ממש מענינות.
וחלק מהסיבה שאני פה, במכינה למנהיגות חברתית, שאליה הגעתי
בעקבות דיויד היא כדי להפוך למישהי שיכולה לשנות, כי יש בי את
הרצון, ובאמת ככל שאני לומדת פה אני מרגישה איך מתגבשים הכלים
שבי לחדות מדוייקת. לאיזשהו חוד שאני יכולה להניף ולנעוץ,
מישנה סדורה שאאמין בה.
ודיויד מת.
אני רוצה לצרוח, אני רוצה לצעוק, אני רוצה לרסק את העצמות למי
שירה בו, למי שהכניס אותם לשם, אני רוצה להכות בדיויד חזק חזק
בחזה לנער ולטלטל אותו על למה! למה? לא חתמת? איך שלא הבנת?
למה אתה מת? למה היית שם?!!! האם זה המוסר שניסית להעביר
לחייליך? איך מתים? ואני יודעת שלא, אני יודעת שהוא היה מנהיג
דיויד, שהוא באמת רצה לשנות שם את ההתנהגות ואת דרכי המוסר
הפראיות, לנער את הצללים שמסתובבים שם ולהזכיר למשהו שחבוי
בתוכם לצאת החוצה, כי הם בני אדם. ודיויד לא היה מתנשא בשיחה
כזו (אפילו שהוא ידע שהוא אליטה וגם דיבר ככזה, הוא ידע את
הכוח שיש לו בידיים, את הידע) דיויד ידע לגעת באנשים מקרוב
ועמוק בפנים בנשמה, בי הוא נגע בי הוא שינה, עובדה הנה אני
כאן, יושבת וכותבת את המילים האלו במכינה. שאלמלא הוא...
כל מה שהוא נגע בו, הוא הלך הכי רחוק, והכי חזק, השקיע את כולו
בלימודים, בהוראה, הקדיש מעצמו, מעוצמותיו למכינה, לאנשים,
ניגן, ונסע, וקרא, וכתב, ועשה והנהיג. הוא סיפר לנו פעם איך
בצבא מתישהו בשנות ה90 הוא דיווח על מפקד שבפירוש דרש דבר
עבירה לפקודיו, מפקד שאח"כ הודח בעקבות שיחה שהייתה לדיויד עם
המקומות הנכונים. וזאת לא הייתה הפעם היחידה שהוא שינה בצבא
דברים, הוא בתור מפקד בעצמו הנחיל לפקודים שלו ערכי מוסר הן
בפעולות שלהם, ובכלל, בכריזמה המטורפת שהייתה לו. ומהצבא עבר
אלינו, אל הנוער, לפתח דור חדש של מנהיגים. איפשר לכל אחד
מאיתנו להשאר עם האידאולוגיות הפנימיות שלו, ולפתח אותן,
המתנחלים נשארו מתנחלים, ואני נשארתי שמאלנית כשהייתי, רק עם
רעיונות חדשים בראש, רעיונות של חברה. ולא רק של מוסר פנימי
ערכי יחידי. אני חלק מקבוצה, חלק ממדינה, חלק מעולם. ואם אני
לא אקום ואעשה, ואשב בצד, אז העולם לא יזוז לשומקום שאני
מאמינה בו, אלא לאמונות של אנשים אחרים, ואם אני לא אשב
ואכתוב, ואם אני לא אפתח את הפה ואדבר, ואם אני לא אנהיג, אז
יהיה מישהו אחר שיעשה את זה, ואני לעולם לא אוכל לדעת לאן.
שיכבת אנשים שאכפת להם, שיכבת אנשים שרוצה לשנות, זה כל מה
שצריך. וזה מה שאנחנו עושים פה, וזה מה שדיויד דיבר עליו. רק
שדיויד עכשיו לא כאן.
ואני כותבת וכותבת מול המחשב ולא יודעת בכלל איך להפסיק, לא
יודעת לגמריי מה אני כותבת, רק את המילים שיוצאות לי מתוך
הנשמה, מתוך הכאב שמציף אותי. כי אני אוהבת אותו, כי עצוב לי,
כי קשה לי, כי אני לא יכולה בכלל להאמין, לתאר, לעכל איך יהיה
פה בלעדיו, את גודל הפיספוס שנחת עלי בירייה אחת. את הענק שנפל
במחסום.
איש יפה כל כך, מהאנשים היפים ביותר שפגשתי, וידעו האנשים שראו
אותי במחיצתו שזו לא הירואיקה, זה תמיד היו המילמולים הראשונים
שיצאו לי עליו כשהצגתי אותו, לפני כל ייתר הדברים, כי ככה הוא
מהרגע הראשון נתבע בי, עוד לפני שפתח את פיו לדבר ושינה בי חצי
עולם. רטוריקן, סופיסט, פילוסוף, איש מחשבה. כל כך הרבה אני
יכולה לשבת ולכתוב עליו, מילים ועוד מילים שימלאו את הדף. ובטח
עוד אעשה את זה לא מעט. שני אנשים נגעו בי כך בחיי, שניהם היו
מורים שלי, אחד נשאר ומלמד בבית ספר בו למדתי, באוניברסיטה
ובעוד כל מיני מקומות, ושני בדרך עכשיו לאבו כביר נראה לי,
יקבר מחר בלוויה צבאית בקרית שאול, ודיויד עבורי לא היה חייל,
עבורי הוא היה ידיד ומורה ומרצה ומדריך ואיש נפלא ללמוד ממנו,
יקר ויפה וחכם, אחד כזה שמביטים בו ולומדים, מהאסרטיביות,
מהנחישות והעוצמה. ועכשיו הוא איננו, אבל הוא נשאר בי. וישאר
עוד הרבה הרבה זמן. יהי זכרו ברוך.
תגובות:
נושא: דיויד
מאת: Mיקי
תאריך: 4/3/02 04:19
וזה כל מה שנשאר:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1725428,FF.html
נושא: המילים כ"כ קשות לי עכשיו...
מאת: -A-19
תאריך: 4/3/02 16:49
הכאב חנק לי את הגרון.. עם כל מילה שקראתי,
מיקי,אני אפילו לא יכול להסביר במילים,
כמה אני מצטער על האובדן הענק הזה..
מקווה שהשתתפותי בצערך, ובצער המכינה תעזור ולו רק בקצת..
כואב לי גם, כואב כ"כ..
-אני-.
נושא: משתתף בצערך
מאת: הרשע
תאריך: 4/3/02 13:04
אין מילים
נושא: אני חייל במחלקה
מאת: ThunderChild
תאריך: 4/3/02 17:22
שלום כולם. ביום ראשון בשבוע שעבר הגעתי לבסיס בדרום הארץ כי
ככה אמרו לי... אפילו שאני משוחרר חצי שנה... בקושי. לאחר
שכנועים לא מעטים ואחרי שהחלטתי שהאנשים נחמדים הסכמתי להשאר
להתאמן עם החברה. האמת היא שהסיבה האמיתית שבגללה נשארתי הייתה
מורכבת משלושה דברים: כפיר וייס, שהיה הסמל שלי במסלול שלי
בהנדסה. ערן גד, שהיה הסמן של מחלקה 1 וכללית היה אדם מצחיק
ואדיר לטעמי ובגלל דיוויד, שהיה מפקד המחלקה שבה היו שניהם...
לא לקח לי הרבה זמן להבין מי הוא ומהר מאוד מצאתי את עצמי מבלה
זמן ניכר בלדבר איתו על הא ועל דא... הדבר האחרון שעשיתי ביום
שני בערב לפני יום האימונים האחרון היה להעביר איתו חויות על
בסיס ההדרכה הידוע "והאהוב של הנדסה".
ביום שלישי עזבתי ואמרתי לו, לכפיר ולערן שאני אצטרף אליהם עוד
כמה שבועות... לצערי זה לא יקרה.יהי זכרם ברוך.
נושא: באמת משתתף בצערך-
מאת: -מייקי
תאריך: 4/3/02 18:28
נושא: עשית לי חונק בגרון
מאת: גרגמל השני
תאריך: 4/3/02 18:40
נושא: כמה אירוני
מאת: mr A.
תאריך: 4/3/02 21:30
כמה מילים שפתאום מקבלות משמעות שונה, פילוסופיה,קורבן של
כיבוש, ואני כבר לא מסוגל לדבר פוליטיקה..
לא אז ולא עכשיו. במיוחד לא עכשיו.
אני יודע שהערצת את הבן-אדם הזה, אני יודע כמה האובדן הזה הוא
אובדן בשבילך.
אני יודע שאין מילים שיכולות לנחם, עכשיו אני זה שלא יודע מה
להגיד.
תהיי חזקה, תהיו כולכם חזקים במכינה, תנציחו את זכרו.
אם נחזור לפילוסופיה, קצת על מהות,קיום ומשמעות החיים..
דיויד השלים את ייעודו, הוא נתן משמעות לחייו בכך שהוא ידע
והצליח לנגוע בלבבותיהם של אנשים, להנחיל בהם את דיעותיו
ולכן הוא ימשיך להתקיים עוד הרבה שנים
ואולי אף בדורות הבאים.
נושא: המוות הוא
מאת: erika badu
תאריך: 4/3/02 21:40
האם נמצא תחושת מחנק גדולה יותר מתחושת המוות ?
מהחור שנוצר כשאנו מאבדים את יקירנו ???
אלו שהיו ואינם???
שישארו רק ברוחם,אך לא בגופם.
וכמה שקשה לקבל שהמוות הוא חלק מהחיים, הדבר היחידי שהינו
ודאי- כשהוא מכה בנו,כאבו הוא לתמיד!!!
הכאב שמחלחל,קורע ונוגע...
ואין נחמה שתימצא כדי לגבור על המחסור, המחסור שנוצר בתוכנו.
והזמן לא עושה את שלו-לא מרפא מהכאב שיהיה חלק מחיינו כשהמוות
יכה בבני אנוש ,בבני יקירנו:
מיקי-המוות שהיכה בידיך ובמורך -הוא המוות שהיכה באביו של
תלמיד מכיתת ההתנסות שהנני מלמדת בה:
מוות בגלל סכסוך שחייב להפתר,אחרת מלחמות דמים שיש לשני הצדדים
תתעצם ללא מעצורים.:
מאמינה כמוך שצריך להפסיק עם הכיבוש, שהכיבוש רק מתסכל, גורם
למרצחים לחשוב שהמתקפה עלינו היא דרכם היחידה.
אך הדרך הנכונה היא דרך ההתפשרות
כואב לוותר על שטחים,אך כואב יותר לוותר על החיים.
נושא: משתתפת בצערך היי חזקה!
מאת: השאפה הצהובה
תאריך: 4/3/02 23:21
אין מה לומר אני מרוגשת מאוד לקרוא דברים שניכר שנכתבו מהנשמה!
תמשיכי להתחזק באמונתך הגדולה ולחזק את כולנו!
יהי זכרו ברוך...
נושא: עצוב
מאת: Lucid Dream
תאריך: 5/3/02 18:44
דיויד נשמע כמו אדם שחבל שלא היתה לי הזכות להכירו.
מה שכתבת עליו ועל מה שעבר עליך בנושא היה מאוד מרגש.
אני לא יודעת אם זה המקום להוסיף שהכרתי את יוחאי פורת ז"ל
שנהרג באותו הפיגוע באופן שטחי יחסית דרך אחותי שהיתה הידידה
שלו.
המעט שאני יכולה לעשות על מנת שתדעו משהו עליו הוא לצרף את
הקישור הבא:
http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1724988,FF.html
אני מאמינה שהם נמצאים בעולם שכולו טוב כעת.. מי שכואב אלו
אנחנו שנשארנו בלעדיהם וזה טבעי וברור.
ליבי עם כאבם של כל משפחותיהם וקרוביהם של הנופלים
בתקווה לא ידעו עוד צער.
נושא: קוראת כל מילה..
מאת: psycho girl
תאריך: 6/3/02 0:27
המילים חודרות אליי,
יודעת כמה קשה לאבד בן אדם שכה הערצת, ונזכרת בשאלה שהטרידה
אותי,למה?
המוות הוא הכאב הגדול מכל, מרגישה שיש דברים שלא הספקת לומר
ובמיוחד בארצנו, חיים לנו בפחד ממחר.
אני משתתפת בצערך , אך אני חושבת שדויד לא מת לגמרי, הוא עדיין
חי בתוכך ובתוך כל האנשים שזכו להכירו, הנה.. הדברים שאת כותבת
עליו, הזיכרונות, השינוי העצום שהוא עורר בך..
מקווה שתוכלי להתאושש איכשהו
שלך
psycho girl
נושא: אין לשפוט אדם בצערו, אבל...
מאת: חבוב
תאריך: 6/3/02 12:38
ממש מפריע לי לקרוא דברים כאלה, הישר מקישור ראשון בעמוד הבית
של ביפ. לגיטימי לתת ביקורת ולחפש אשמים בחברה שלנו. אני מבין
שכואב לך, ומתרשם שיש לך ראש על הכתפים. ובכל-זאת מפריע לי
מאוד שעל הבמה המכובדת שניתנת לך כאן, את מטיחה את כל ההאשמות
כולן על צה"ל והמדינה. נכון, לא אמרת את זה. מצטער שכך זה
משתמע. אין לי כוונה לפתוח כאן ויכוח פוליטי.
דיויד ז"ל יצא לשירות כי הרגיש בכך שליחות. הוא לא ערבב את
שליחותו עם דיעותיו. לדיויד היו דיעות על הדרג המדיני - שהצבא
כלי בידיו. עם זאת, ידע דיויד להפריד בין דיעותיו אלה לבין
מחויבותו ללאום.
באשר לצלף הרוצח - הוא לא ידע מיהו דיויד ז"ל, ומה דיויד חושב
או מייצג. אבל גם לא היה אכפת לו. הוא ירה גם באזרחים. הרוצחים
ושולחיהם לא מבדילים בין דיויד לאחרים - הם רוצים לטבוח בכל
יהודי. הפשע שלנו הוא ביהדותנו. ובישראליותנו. בשטחים או מחוצה
להם.
המרצחים ביצעו את הפיגוע שם, ליד עפרה, לא בגלל אידאולוגיה,
אלא רק בגלל שקל להם יותר להגיע לשם ולפעול שם. מטרת ההגנה
במחסומים ובשטחים היא ליצור חיץ אנושי בין האויב לבין אזרחים
בישראל, בין אם בהתנחלויות ובין אם לאו. והנה כעבור זמן לא רב
- פיגועי ירי במרכז תל-אביב. דיויד ז"ל וצבא ההגנה - מנסים
למנוע חדירה של מחבלים לתחומינו. כן, גם לתל-אביב וירושלים.
המרצחים ושולחיהם, וגם אנשי רוח רבים ברש"פ, לא רואים
לגיטימציה בישיבתנו בשום מקום בישראל.
חבל שיפי נפש ואנשי רוח רבים מדי בארץ מצטדקים ואחוזים בשנאה
עצמית ובביקורת רק על צה"ל, בין שריקות הכדורים הפלסטינים
שחולפים גם ליד פניהם כל-כך הרבה שנים יום-יום. כאילו שיש משהו
שעוד לא ניסינו, שעוד לא הצענו, שעוד לא היינו מוכנים להתדיין
עליו.
חומר למחשבה. אבל רק אחרי שמנגבים את הדמעות. כי אין לשפוט אדם
בצערו.
דיויד ז"ל יהי זכרו ברוך.
נושא: אתה צודקת " אין לשפוט אדם לצערו אבל אלו הדעות
שלה כל הזמן ועכשיו כשהיא יותר מפוכחת ממך היא מבינה את הנושא
הרבה יותר טוב - מה שגרם לדעות החכמות והנאורות שלה להתחזק
מאת: -מייקי
תאריך: 6/3/02 18:45
נושא: נו,
מאת: YoshiMitsu
תאריך: 9/3/02 0:05
ממש אין לי מה להגיד. תפסת אותי לא מוכן פה, למרות האי מייל.
זה גם נשמע נורא מדי כדי שאני אגיד משהו. רק אומר שאני מבין
אותך. אבא שלי והכל. אוקיי. אני עוד אהיה פה. מפעם לפעם. טוב
נו, זה מדהים.
יומן: יום שבת, 9 במרץ 2002.
"כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך" - (רקמה
אנושית) ואני רוצה לחיות כל רגע, ולהביט ברגעי החיות, גם
כשאינך.
והשבוע הזה עבר, לא ברור בדיוק איך, לא מצליחה להגדיר בכלל את
התחושה הזאת של שיבעה, שלא קורה בי, אבל? כן, תפיסה? לא. חוזרת
עכשיו מהדירה שלו כאן בקיבוץ, החניכים של שנה שעברה הגיעו,
ואני שהתעוררתי הלכתי איתם, מוזר שרק הם נכנסים לבית שלו,
ובאיזו קלות הם משוטטים שם, כאילו עוד שנייה הוא נכנס, רושם את
כולם ושולח אותם עם איזה ספר טוב לקרוא, ולחזור אליו כשיהיה
להם משהו חכם לומר על זה. דיון.
אני לעומת זאת שוטטתי שם כמו גוויה, יחידים מהמחזור שלנו
שנכנסו לשם. ובין הקירות, על שידה, מצאתי תמונה קטנה של דיויד,
עם חולצה לבנה ופרצוף ציני, ואהבתי אותה. הזכיר לי אותו, מכל
התמונות שראיתי במהלך הזמן הזה מאז שמת, זאת הכי מזכירה את
הזיכרון החד שיש לי ממנו, אולי זה בגלל הלבן שבחולצה אולי זה
בגלל הפרצוף. אבל זה הביט בי והיה מולי דיויד. והיו לי שוב
דמעות. לא יכולתי לגעת בכלום, לא יכולתי באמת לפתוח, רק רציתי
לברוח משם או לחבק הכל, להריח את הבגדים שלו, להיכנס לו לכל
הקבצים הפילוסופיים שלו במחשב, ולקרוא, להטען בדיויד במילים
שלו, בנוכחות שלו, ומשום מה כל הזמן פחדתי שהוא יכנס וינזוף בי
על זה שאני מתעסקת לו בדברים. אבל לא התעסקתי. ולא נגעתי. ולא
פתחתי ספרים, או ארונות, או בקבוקים, השד יודע, רק ליטפתי את
התמונה ההיא מהשידה, ישבתי קצת מול המחשב בתנוחה השגרתית שלי
שם ודמעתי. איכשהו כולם הלכו, איכשהו נשארתי אחרונה, זאת
שהייתה צריכה לסגור את הכל. וזה לא עשה לי טוב, הרגשתי כמו
גנבת שבורחת, בורחת ממי? מאיש שלא יחזור לפה יותר? ואת התמונה
השארתי, למרות שרציתי לקחת, למרות שרציתי שהיא (והוא) תהיה
שלי.
כמה ימים לפני שנסע ישבנו ולמדנו יחד, היה לי קר והוא נתן לי
סוודר שחור לבן וגדול שלו. לבשתי אותו כשהייתי שם, ואח"כ
החזרתי לו, הוא רצה שאקח אותו, שלא יהיה לי קר, אבל אני
התעקשתי להשאיר אותו שם ולא לקחת אותו איתי למכינה, כי זה לא
בסדר. שוב פעם במחשבה שלי הוא היה מדריך, ואני ממדריכים לא
לוקחת סוודרים. אז קיפלתי והשארתי את זה שם. היום ראיתי את
הסוודר הזה שוכב על הכיסא עץ האהוב שלו, זה שהיה מותח עליו את
הרגליים ומחייך, בין לימוד להרצאה לדיון ללמידה שלו, הכיסא של
דיויד. אני חושבת שאולי פעמיים מלבד היום ישבתי עליו. חשבתי על
הסוודר הזה במהלך השבוע, רציתי אותו מאד. והיום חיבקתי אותו,
הרחתי אותו, נגעתי בו, וכל כך הצטערתי על שלא לקחתי אותו אז,
דיויד על הגוף שלי, לשמור על חום גוף בתוך משהו שעכשיו הוא קר,
הרבה יותר קר מאשר לי היה בלילה ההוא.
והלכתי משם. כואבת. דומעת. נבוכה.
אתמול הלכנו לארוחת שישי אצל ראש המכינה שלנו, נשארנו פה
מעטים, כל היתר חזרו ביום חמישי, או לפני, לבתים שלהם, אני
נשארתי במכינה, בבית שלי. מהצהריים הגיעו כל מיני בוגרים, כך
שבערב במקום להיות עשרה אנשים והמשפחה, היינו משפחה מורחבת, של
כל מיני מחזורים, אפילו הגיעה מישהי מהמחזור הבא. סך הכל
שלושים איש. ואיכשהו כמו בנס כד השמן, האוכל הספיק לכולם.
לידי ישב בוגר אחד של המכינה, אחד שהיה כאן שנה שעברה, דיבר על
זה שהוא משתחרר מהצבא ביום ראשון, על הכיבוש (דעותיו כדעותיי),
על דיויד, בין כל העיתונים המתחלפים, והכתבות האין סופיות
הבטתי בו. והוא היה לי יפה ומיוחד. שמעתי עליו הרבה במהלך
השנה, הוא לא אחד כזה כמו כולם פה, ומהסיפורים עליו יכולתי
להזדהות איתו הרבה, ועכשיו כשעמד לי מול העיניים, ופתאום ראיתי
אותו והקשבתי לדבריו, חשתי אליו חיבור גדול יותר.
במהלך השבוע פרסמתי פה בקיר האבל קטעים מהיומן שלי, צנזרתי
אותו קשות עד שהיה ראוי לפרסום בעיני כל, בלי שאפגע או אעליב
או אעצבן מישהו, אני והשמאלנות ה"פנאטית" שלי ביחד. אבל אותו
החלטתי לקחת כדי לקרוא את היומן באמת, כמו שנתתי למשפחה לקרוא.
ומשם הדרך לסיפורים, והעלאת זיכרונות, חוויות אידיאולוגיות
ומחשבות הייתה קצרה. מהר מאד מצאנו את עצמנו מטיילים במרחבי
הנוף הנהדר הזה שאצור פה בגולן, עולים על איזו גבעה מבוצרת
ומתיישבים בה לאור הכוכבים. את הבית של דיויד אפשר לראות משם
נהדר, ובלבלנו עליו את המח לא מעט, גם עברנו לידו, מה שהיה לי
מעין הכנה לביקור שלי שם היום.
וממילים לידיים שנוגעות, ואח"כ מלטפות, ואח"כ נאחזות, בין
הדמעות שזולגות, מצאנו עצמנו חבוקים, וידיו עוטפות אותי, וראשי
על כתפיו, במן רכות כזו, והוא לוטף את שערי, וממשש את גבי,
ואנחנו חצי צוחקים חצי בוכים נוגעים, נוגעים, ואני מריחה אותו,
את עורו, את שערו, השמפו שלי עליו. הוא התרחץ אצלי לפני זה.
ריח מתערבל ומתערבב ועיניים עצומות ושקט. רק מגע שמדבר את כל
המחשבות שלנו, ומתנתקים לגמריי בתוך כל הדממה הזאת והנוף
היפיפה שנשקף מולנו. נגיעה רכה, נשיקה, הכל נבוך כל כך, לא
אמיתי, כי מי חשב שאפשר בכלל, אני והוא. ומתלטפים ומתנשקים,
ויש בו איזו נחמה. והבגדים יורדים לאט לאט, המגע לא קל לי, כל
הבלבול הזה שאני שרויה בו, ומצבי הרוח המדוכאים של השבוע
האחרון, איך בתוך כל זה מסתבך לי גבר, איך תמיד הפתרונות שלי
לחיוך הם בדמות גבר או אלכוהול, ובכל זאת, לאט לאט, קליפה ועוד
קליפה יורדת. כמה שעות היינו שם, ובסוף הרשתי לו לגעת בי כמו
שנגעתי אני בו. על אדמה רכה-קשה וחומה, על ראש גבעה, עם קוצי
דרדר בשער.
ואח"כ מתחבקים, ומדברים, והבית מלמעלה שוב בעיני, ושוב הדמעות
שמציפות, גם אם יש חיוך. כי אני מתגעגעת. כי אם הוא היה יודע
הוא היה צוחק, תמיד רצה לדעת הכל. ואם היה פה, אולי גם היה
שומע אותנו מלמטה. ובבוקר מחייך אלינו את החיוך הערמומי,
החתולי שלו. אבל הוא איננו, וזה רק אנחנו על הגבעה, עוטפים
עצמו חזרה בקליפות, במבוכה.
ומשם לחדר, רבע מכל הבוגרים שהגיעו הזמנתי לחדר שלנו, ועכשיו
הם שם, חלקם ישנים, חלקם מנסים לישון, לאף אחד מאיתנו לא היה
קל בימים האחרונים, לעצום עין, בטח להירדם. מה גם שבמכינה
בעצמונה נהרגו עוד חברים, ונפצעו, וגם זה לא היה קל, מאבל
לאבל, מלוויה ללוויה. ומכינה לו מזרון, ומנסים להירדם, אך
מלמטה הידיים שלו מלטפות אותי, ושוב עבר זמן מאז נגע בי גבר,
ושוב ידעתי געגוע למגע, אפילו שאני לא מוכנה לגמריי, וכל הגוף
שלי בכלל, לא כמו באמת אישה. אבל הידיים שלו כבר לא מלטפות
ליטוף להרגיע, להניח לי להירדם, אלא הן טובעניות עכשיו, מטפסות
לי במעלה הכותונת, ויורדות. ונכנסות. עם הנשיקות שלו.
ובורחים משם בכסות הלילה, לוקחים את מה שלא היה לנו קודם, רצים
במורד הדרך, וזה המשך או לא של הגבעה ההיא, של כל מה שנשאר ולא
היה מן הנגיעות ההן. ואני כבר לא יודעת מי אני, ואיך אפשר בכלל
לעשות דבר כזה כשמישהו שוכב עכשיו מתחת לאדמה, ורץ במחשבות
שלנו. אבל כנראה אפשר, כי האיחוד הזה עשה לי טוב, וסוף סוף עלה
בי חיוך מאז שחדרה לתוכי אותה ידיעה-ירייה.
ובבוקר מתעוררת, אל חלקם שישנים, אל חלקם שמתארגנים לקראת
טיול. המחזורים מחולקים עכשיו. הוא ישן לידי על המזרון למטה,
השותפה שלי שעברה כל כך הרבה בימים האחרונים במיטה הסמוכה,
הפנים שלה שקטות עכשיו, למרות שחרוצים בהם עוד סימני הדמעות.
שני קברים יש לה עכשיו, בשבוע אחד שלא נגמר, שני קברים ומשפט
אחד שמהדהד לי שאמרה לידיד שלה מיד אחרי שקיבלה עוד בשורת איוב
"אנחנו מתים", והמילים האלו, האין הפרדה בינה לביניהם צמררה בי
משהו. כמו מילים בשיר "כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך"
ואולי אנחנו באמת רקמה אנושית אחת חיה, ואולי האהבות שלנו
מתערבלות, והחיוכים שלנו הן גם דמעות, והכאב הוא גם אהבה. לא
יודעת. די לי בפילוסופיה לעכשיו. בית הפילוסוף נשאר ריק, והוא
לא יחזור לשם, גם אם ארצה, וגם אם אפתח את התיאוריות הכי
מרתקות בעולם. הוא לא יחזור.
ובינתיים, הוא עוד ישן, השאר כבר קמו, מותש ממחשבות ומליל אמש,
ואני מסתובבת בלי לדעת מה יהיה בעצם, איתנו, עם עצמי, ומה כל
זה אומר בעצם. כל המחשבות שלי במהלך השבוע הזה רק הלכו
והיטשטשו, חוץ מרגעי פיקחון מסוימים כשהייתי בבית אצל ההורים
שלו, בשיבעה, שהרגשתי שיש בי משהו שהם כל כך צריכים לדעת
ולשמוע, עם החיבוקים האין סופיים ומלאי הרגש שלהם, מחדירים בנו
את האהבה שלהם אליו, אל העולם. ובכל אחד מהם יש מן דיויד כזה
שניבט אלי. אבל על שם אני לא רוצה לכתוב כי זה אינטימי מידי,
אפילו בשביל שורות יומן.
שבוע חדש ניבט בפתח, שיגרה שמאיימת עלי, ולא יודעת איך לחזור
אליה, פיגועים שלא יפסקו. אבל חייבים להמשיך הלאה ולא לטבוע
פנימה, אלא להטביע משהו בעולם. חותם. שיישאר. ולא רק בנו.
תגובות:
נושא: זיכרונות...
מאת: psycho girl
תאריך: 9/3/02 19:17
כמו שכתבתי לך בתגובתי הקודמת..
דיויד עדיין קיים בתוך מאגר הזיכרונות שלך, הוא השאיר משהו כל
כך קסום אצלך, אפילו שזה לא משהו מוחשי...
הזיכרונות והמחשבות והדעות שטמונות בך כל כך..
תהיו חזקים את והמכינה...
מאחלת כל טוב ושלא תדעו צרות יותר.
psycho girl
יומן: יום ראשון, 17 במרץ 2002.
ימים של שוני
שלושה ימים מחוץ למכינה, שלושה לילות לכיוון מרכז, אחד ידידותי
מלא שמחה, אחד מלא תשוקה וחיבור וגעגוע, ואחד פסיכולוגי למידי,
מלא מחשבות שאלות ותשובות, שמי יודע בכלל לאן יובילו. והם
מסתיימים עכשיו בקופי אינטרנט הקבוע, עוד כמה שעות המכינה
יגיעו גם הם לת"א, לאחד מהרחובות הסמוכים לכאן, ואני אצעד
ואהפוך לעוד חלק בעולם שלנו. שעם הזמן ה"אני" בו מתמעט ומתאחד
עם השאר, לגוונים בוהקים אך נבלעים. של יחודיות קולקטיבית.
פגשתי את האקס שלי ביום שישי, לא היה לי קל במיוחד לראות אותו,
לא היה לי קל במיוחד לגעת בו, בהתחלה התנגדתי לכל מגע שהוא,
אפילו לא חיבוק, והוא עקשן, ניסה לשכנע אותי, ויודעת שהוא לא
מבין שאני לא שלו עוד. זה תהליך כזה שרק עכשיו כמעט חודשיים
לאחר שעזבתי אותו, הוא מתחיל להבין. שאין יותר אנחנו, שאין
יותר לילות של התמסרות או אהבה, שאני לא אגיע מתי שרק ירצה או
אתקשר. הוא מתחיל להבין את זה, וגם אני. וכל כך קשה ליישם, אני
הרי כל כך מתגעגעת אליו, אני כל כך רוצה אותו איתי. דיברנו לא
מעט לאחרונה, בחלק מהשיחות שתיתי והאלכוהול פתח לי את סוגרי
הפה, בחלק מהשיחות הייתי צינית ומנוכרת, ורעה. ולפעמים סתם,
שיחה שלא מובילה לשום מקום.
הוא מתגעגע, אני חושבת שהוא מתחרט על כל כך הרבה דברים בינינו,
אני שומעת אותו מדבר ולא יכולה להתנתק, לא יכולה שזה לא יגע
בי. ולראות אותו...
הולכים, הוא אחרי, אני מובילה, צועדים, לגן ציבורי, יושבים,
מדברים, מסרבים, יד נוגעת ביד אחרי מאמץ לא קטן, אין מבטים יש
אוויר קפוא, ולאט לאט מפשירים לתוכו התגנבויות יחידים של
עינים, של רגש מובע. וקשה לו, כי אני קשה, וקשה לי - פשוט כי
לא קל. אני לא יודעת כמה שעות עברו, אני לא יודעת אם מצא חזרה
את דרכו הבייתה, אחרי שנעלמתי.
מותירה אותו עם דמעות בעינים, עם כאב שפורץ לו מתוך הגוף
הידיים שנוגעות, עוטפות בחיבוק, מן המבט המיוסר. בלעדי, שעד
שלא אתרחק משם לא אתן לדמעות לזרום, בלי פירוש לגעגועיי, חופש
לרצונות מגע, חופש לאהבה שכלאתי, שאני מנסה להמס ולמזער. כי
הוא עוד כל כך בי, לא משנה כל הגברים שעברתי. לא משנה הלילות
שעשיתי, בלעדיו. אני איתו, שלו ולא שלו, נאבקת, קרועה. ויודעת
שאין דרך חזרה מהצעד הנכון, כי הוא נכון והכרחי, גם אם זה כל
כך כואב, גם אם זה מזיל דמעות מהעיניים היפות שלו, נוגות בעלת
עוצמה כה גדולה.
והלכתי משם, והוא איננו. והניתוק שלנו עכשיו הוא ברור, וזה
מחלחל גם אליו שזה נגמר. מחלחל לתוכו גם כן הכאב הממלא הזה,
השובר הזה של האובדן. ואני אוהבת אותו ולא יכולה לסבול את הרגש
המרגיז הזה שתקוע לי בלב כמו יתדות, משל התפוררות.
מהמכתב שלו, אל תוך השיחות שלנו, אל חילופי מילים כתובות, אל
פגישה, אל התחמקות, אל מבטים, כעס עצור, אהבה בלומה. אני.
והוא. יחד. לבד. וזה נגמר. ועכשיו כבר צריך להבין את זה. ולא
לשנוא, לא את עצמי, ולא את עצמנו. אלא להבין, ולקבל. ולהמשיך.
ממנו הגעתי לידיד שלי שלא ראיתי כבר חצי שנה, שנסע לחוץ לארץ
להגשים חלום שלו, וחזר מלא חיוכים ואושר, כמו מי שמצא את החלום
שלו. והמפגש בינינו היה כל כך טבעי, וכל כך משמח, כאילו לא עבר
כל כך הרבה זמן מאז שהתראינו, וזה זרם בינינו, בין המילים,
הקשר המדהים שלנו, שכבר כל כך הרבה שנים... מצחיק לחשוב איך כל
זה התחיל ולמה נשארנו קרובים כל כך. בין פיצות להפגנות, למסעות
של ימים שלמים, לעצות וטלפונים, וסודות שנחשפים, ותמיכה, ואהבה
גדולה, שעם השנים רק העצימה. איש מופלא. וטוב לי איתו.
היה כל כך נחמד לשמוע את כל הסיפורים שלו מהמסע, על האהבה
החדשה שלו שכרגיל היא מבולבלת, לשחק איתו, לספר לו את מעללי,
מה עבר עלי מה קרה, להתייעץ איתו, אני והאומללות שלי, אם
להתקשר לאקס שלי ולבדוק אם הכל בסדר איתו, לנסוע ולחזור,
ולצחוק ולחייך. כי זה מה שטוב בחברים.
ומשם לעוד פגישות עם עוד אנשים, שלא ראיתי, פגשתי, וכל כך הרבה
זמן, וזה טוב להסתובב בעיר הזאת, טיפות של גשם ניתזות מלמעלה,
והחיוך שלי חוזר.
לא דמעות, רק טיפות של גשם שחזר גם כן.
מגיעה למאהב שלי, פותחת את הדלת, בדירה החדשה שלו, אני והמפתח
שניתן לי.
והנרות דולקים, והפרחים עם ריחם המשכר. טובעים לתוך נשיקה,
לזמנים שלנו יחד. לזמנים שלנו בלעדי היכולת לגעת, שהותירה
אותנו חשופים הרבה יותר. התבגרנו. הזמן הותיר גם במערכת היחסים
שלנו אותות, והוא צוחק, נראה לו כאילו אנחנו מכירים מאז
ומעולם, או רק בטח כבר שנים. ואני מחייכת אליו, יודעת שעברנו
כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, ומפליגים בסיפורים, תולים כביסה
בידיעה שתרטב, מתרגלת בעיני לעיצוב החדש אל הקירות שיתרגלו
במהרה לצעקותי. ואנחנו על המיטה, ואני לא יכולה להסתיר חיוך
כשהוא מתפשט עירום
מולי, אוסף לי את הגוף ומפשיט אותי, מנשק לי כל פיסה בגוף,
ואנחנו חבוקים יחד, יד על גב, כי התגעגעתי, וגם הוא. זה משהו
שונה מכל הגעגועים שתיארתי וחוויתי, זה המשהו המיוחד הזה שצמח
בינינו עם הזמן, שאין לו קשר למין, או לתשוקה ואפילו לא
לידידות, זאת ההשלמה שבינינו, הידיעה שיש. הקבלה הפשוטה
והנהדרת. ולשונו מלקקת, משגעת אותי, מעירה אותי לאנחות ושמחה
גדולה ומוארת. טוב לי איתו, וכשהוא חוזר אל פי ושפתיי ומנשק
אותי ואני מרגישה איך אנחנו מתאחדים, אני מרגישה שלמה גם עם
עצמי, אולי עוד לא המשכתי הלאה... אבל אם הייתי עושה את אותו
הדבר בדיוק עם האקס שלי לילה לפני זה, זו הייתה טעות. וטוב לי
עכשיו.
ואח"כ הולכת להיות פסיכולוגית, לנתח מחשבות ברחבי העיר. העיר
המצחיקה והמתמיהה הזו. שאנשים בה פוגשים אותך ברחוב וכאילו
הכירוך מעולם נגשים לשאול. לבטוח.
לא הספקתי לראות את כל מי שרציתי, שלושה ימים תל-אביבים לא
הכילו את כל רצונותי. אבל בין עבר להווה הגלישה הזו עשתה בי
שמות. בין געגוע לגעגוע לגעגוע יש כל כך הרבה הבדל. בין האקס
שלי לידיד שלי למאהב שלי, שלושה ימים שלושה לילות, וכל יום
אחר, מטרות אחרות, מחשבות אחרות, וזה השוני שבי. וזה הקיום שלי
שקובע. וזאת אני כאן בין הרחובות הסואנים השוצפים הנרטבים.
וזהו עולמי, ואני בו, חיה, נושמת, מרגישה.
תגובות:
נושא: כותרת
מאת: lgg1
תאריך: 18/3/02 22:54
"לא חלה היא לא חלה דרכינו ופניך לפעמים כמו עוגות"
כן, אין לי שום דבר אינטליגנטי להגיד בימים טרופים אלה.
כתיבתך משובחת כתמיד
את הרבה יותר טובה כשאת רעה
אני
נושא: אוהב
מאת: טופי טעים
תאריך: 19/3/02 12:55
את היומן שלך. כבר אמרתי את זה?
יומן: יום חמישי, 28 במרץ 2002.
חופש חירות, מחשבה.
התעוררתי, עוד חצי חלום חצי סיוט. עם כל הפיגועים כאן בארץ,
ומה שקרה, אני חולמת כל הזמן, רודפת אחריו. מדמיינת אותו.
החיסרון שלו קיומי. אולי זה טוב שלפחות בחלומות אני מקבלת את
זה שהוא מת. זה לא המוות שלו כמו החיסרון שעובר מחלום לחלום.
ביום שנהרג בלילה, כבר חלמתי, משהו. מי שחלמתי עליו, הוא מורה
אחר שלנו, אחד מהחברים הטובים של דיויד ומרצה שלנו לקולנוע
ותקשורת המונים, סיפרתי לו על החלום. והוא כמי שלמד גם כן
פסיכולוגיה (עם ובדיוק כמו...) אמר שזאת השלכה מה שעשיתי, וזה
ניסיון להתמודד, רק שכיון שהנפש לא תופסת, אז מדחיקים ומשליכים
את זה על האדם שנתפס כהכי קרוב לדמות המודחקת. ועכשיו בחלומות
שלי, אני כבר יותר קרובה לדיויד, אולי זה כבר מתחיל להתעכל.
אני רוצה לראות אותו. אני רוצה לדבר איתו. ואני חושבת שאני אסע
אליו בימים הקרובים.
כן, נכון, זה מטופש לדבר עם קבר, כל מה שיש שם זה ערמת בשר
נרקב על עצמות בתוך ארון שגם ככה התחיל להתכרסם ע"י תולעים
ושיקוצים למיניהם, שבסוף יאכלו גם את הגוף היפה שבפנים, ויתירו
רק מצבה, וגלעד, עם מילים שעוד לא ראיתי, מילים שאולי יגרמו לי
להשלים, אבל אני לא רוצה לראות. אבל זה מה שיש לי עכשיו. אל
השמיים אין מה לדבר, זאת רק אטמוספרה אין שם אף אחד, לפחות
באדמה אני יודעת שמונח משהו ממנו. גם אם הוא לא שומע, זה יקל
באיזושהי מידה. אני כל כך מתגעגעת אליו. הימים עוברים ואני לא
מפסיקה לחשוב, עוד בוכה לפעמים, משתדלת שלא. אבל בוכה כי אין
מנוס מן הכאב הזה לאן שלא אלך. בכל רחבי המכינה. הוא שם, וגם
כאן, ולא פה. ומנסה לחיות כל רגע את רגעי החיות, כמו שכתבתי,
כי אין דרך אחרת, ויש את מי שאמרו שאנחנו הילדים שלו, אנחנו
הצוואה החיה שלו, ואם זה באמת כך, אז יש לנו חתיכת חיים לעבור.
ועדיף שתהיה להם משמעות. לפחות בעוצמת משמעות הירייה ההיא
שביטלה קיום של משהו כל כך גדול, שנשאר רק בנו עכשיו. להמשיך
ממנו הלאה, איש איש בדרכו, יכולתו, וזכרונו.
שופכת מילים. זה ליל הסדר שהיה אתמול, חצי מתחמקת חצי זוכרת.
והפיגוע, שעוד בדרך אליו כבר ידענו, עוד בדרך אליו כבר שמענו.
ונכנסת למשפחה זרה, לסלון זר, והרוחות כבר סוערות. עוד אין
מניין של הרוגים, וכבר צריך לשבת עם מניין הסדר. "איזה יום שמח
לי היום... פתע בא אורח לי היום" מהוסה ע"י המסובים, בעלת הבית
שכחה לרגע "איזה יום שמח... יום של הפתעות" אבל אין ניסים
ונפלאות, שוב שכול מקיף את פיסת האדמה המקוללת הזו, לא פוסח גם
היום על עשרות בתים, ומאות של אנשים, שהסדר עבורם כבר לא יהיה
אותו סדר לעולם.
את הסדר השנה ערכתי עם המשפחה של אבא שלי (דודה שלי, אצל אחות
של בעלה), מבודדת, בידוד מתוך בחירה. יתר המשפחה נסעה כרגיל
לסבא וסבתא שלי, לכינוסיי ה20 איש ויותר, עם שולחן ערוך, ופסח
כהלכתו וכדברו, עם שירים והקראות. ואני. סביב שולחן, כמו ארוחת
ערב רגילה מרגיש, עם הגדות שמקבלים ממעריב וידיעות, עיתון כזה.
ופסיחה שכזו על ההגדה. יודעת שאני עושה את הדבר הנכון שאני שם,
ולא שם. ובכל זאת מתגעגעת.
למה לא הלכתי עם המשפחה שלי? את סיפורי המשפחה שלי אי אפשר
בכלל להתחיל לתאר, והכאב שבם הוא הרסני לי. ובכל זאת, התשובה
מחוייבת כאן. היום אני כבר בת 19. בתחילתה של דרך חדשה.
עצמאית. לא תלויה יותר. גם לא גרה יותר אצל ההורים, לא ברור אם
מבחירה או כפיה, אבל זה ככה. היום אני בוחרת מה יעשה לי טוב.
ובארוחות המשפחתיות בחצי עשור האחרון, אני הייתי מוקד החצים.
ככה זה כשחיים במשפחה צינית, שאת הכאב מטאטאים מתחת לשטיח.
באיזשהו שלב חיבים לשלוף אותו ולשלח חיצי ארס-רעל כלפי מישהו.
שיתמודד הוא עם הכאב. ויחזיר חזרה אל מתחת לבלטות. כי כאן לא
מדברים על מה שכואב, כן חיים ומחייכים ולומדים לשתוק. כל כך
הרבה לשתוק.
ועכשיו אני כבר גדולה. ולא לי ההבלגה הזאת. ולא לי חיצי הארס
שלהם שמכרסמים בי. אבל אני לא גוייה עדיין, ואני לא רוצה
שחרקים יסתובבו על גופי וינגסו בו, פעם בלב, ופעם בחירות
המחשבה, ופעם בגוף שצורב ממכה. לא לי עשר מכות המצרים הללו.
אני רוצה לשבת בין מסובין. להרגיש רצויה, ונאהבת. ולא לקבל
ברכות-קללות, שצורבות בי אח"כ חודשים. אני כבר לא גרה כאן
יותר. חיי הם חיי ואני בוחרת ושולטת עליהם. ולפעמים צריך לתפוס
פיקוד ולערוך כמה החלטות קשות.
אז נכון, התגעגעתי. אבל הצלקת שתשאר לי מהסדר הזה, תהיה צלקת
הבחירה, ולא כוויה של משפחה, שהמוגלה ממנה מעולם עוד לא הפסיקה
לזלוג. אני אגיע לשם, לברך אותם. כי הם משפחתי היחידה ואני
אוהבת אותם למרות הכל. אבל אני לא יכולה לקחת חלק במסדר
הלעגנות, השקרים והטיטואים שלהם. לשחק אני אשחק על במה. בחיי
אני רוצה להיות כנה ואמתית, ולא לבלוע גביעים של רעל. אני לא
ליידי מקבת. ועם כל אהבתי הגדולה, את ידי אטול, ואטבול במי מלח
ביצים וכרפס, אבל הפסח הזה המרור שלי יהיה לאומי. ולא מרור
עמוק פנימה - מרור שלא יספיקו ארבעים שנה כדי להשכיחו, ומדבר
שלם לא יגאלני ממנו.
אבל די לי בזאת. גם כך כתבתי יותר מידי.
בימים האחרונים יצא לי להתגעגע לא מעט, ולחשוב לא מעט. שיחות
שאני מתגעגעת אליהם, אנשים שאני רוצה בהם, אנשים שאבדו לי עם
הזמן וזכרונם לא מש ממני, וכמובן אלו שאינם עוד כלל.
האקס שלי לא עושה לי ימים קלים במיוחד, הוא עיקש ונחרץ, ומעלה
בי תחושות כמו סירנה צופר עולה ויורד של גאות ושפל. והגעגועים
אליו. וההחלטיות שלי עצמי מן הצד השני. שלא לוותר ולהגיע אליו,
שלא לוותר ולחזור אל בין זרועותיו, רגליו, ידיו שעוטפות. אז
אני עוברת להתגעגע לאנשים אחרים שאינם כאן, שמתרוצצים, נודדים
אף הם במחשבותיי זיכרוני, ובהם אפשר לגעת, גם אם לא כרגע או
ממש. מממשת דרכם דברים שרציתי, ויודעת שזה איתם ולא עם אחר.
וזה מעלה בי חיוך, לא רק של סיפוק אלא של שמחה, כי יש המשך
הלאה, גם אם הוא לא כאן ועכשיו. אני רוצה ונזקקת, וחושבת
ומתלהטת ממגע זיכרונם בי. וזהו לא מגעו. ואלו לא השיחות איתו
שסוחפות אותי. ומעלות בי שמחה. ואני שלו ולא שלו. ואני של
עצמי.
החירות הזו שלקחתי על עצמי. טובה היא לכל מובן ומובן, לא רק
משפחה, או גברים וחיי אהבה, חירות של מחשבה ויצירה, לצלול
לתוכן לעומק, חירות של ידידות, שאני בודקת עכשיו מכיוונים
חדשים. וזה החופש שמחייה ומרתיע בי. כי לא יכולתי להמית עצמי
לתוכו מעולם, לקפוץ לתוכו בשיא הכוח וצלול עמוק עמוק, אל תוך
הכנות הגדול, הרגשית והפיזית, (הכואבת?) והחיה. ולהיות שלמה.
יום יום אני צריכה לבחור בזה. והחירות הזו היא לא דבר חדש, עבר
זמן רב מאז שהחלטתי לקחת אותה, אבל רק לאחרונה אני מתחילה
להרגיש איך חיי פועלים לפיה ויד ביד איתה. והרבה יותר קל
לוותר. ולחזור ולדבר עם אמא, להתחנף. והרבה יותר קל לוותר
ולהתגייס לצבא ולשכוח מעצמי לשנתיים, והרבה יותר קל להשלים עם
המוות ולהשכיח אותו בי. ורבה יותר קל לשבת בליל הסדר ולספוג
חצים של רעל, ולחזור שוב בשבועות ובראש השנה, להרכיני עד אפר,
לא לחשוב. והרבה יותר לחזור אליו, לפתוח את הרגליים למענו ולתת
לו לזיין אותי לילה שלם, ואח"כ לחזור לרמת הגולן, להתאהב בו
מחדש השד יודע למה, ושוב לחזור אליו, ושוב לתת לו מעצמי, ללא
תמורה, ללא שמחה או אושר כנים. והרבה יותר קל לחשוב "סטרייט"
ולהתעלם ממה שצווח לי בפנים. והרבה יותר קל להתעלם מן המהות
שלי ולעשות מה שאחרים חפצים שאעשה. והרבה יותר קל לשנוא ערבים,
להאשים את ערפאת, ולהיות הכי "ציונית" והכי צודקת שאפשר. הרבה
יותר קל לצדד במתנחלים שהרי מישבים את ציון, לתעב את הסרבנים,
כי ככה זה בארץ. והרבה יותר קל לאכול בשר, לזהם את הסביבה,
ללבוש חיות, לבלוע כדורים, להתמוטט מאלכוהול שמשכיח כל דבר,
להתפתות לסמים, להזדיין על ימין ועל שמאל עם כולם וכל הזמן כי
רק צריך בשביל זה לפתוח את הרגליים, וזה לא ממש מסובך. בלי
קונדום כי ככה נהנים יותר. Fuck על האיידס, מי מפחד מזה בכלל?
אבל אני בוחרת בחירות. חירות הטוהר והמחשבה. ואף אחד מן הדברים
הכל כך קלים האלה, שלפעמים כל כך מתבקש לשים זין על עצמי ופשוט
לעשות אותם, כי זה מה שהכי קל.., לא באמת לעשות. כי כל דבר כזה
הוא איבוד עצמי. איבוד שפיות אפילו. כי אם אני לא אשאר כנה
לעצמי. לא יהיה לי דבר אחר להיות כנה אליו. וגם אם יתגנבו
מחשבות לראשי, מן הסבירות יותר שבתחילת הרשימה, ועד הכי לא
סבירות (fuck על איידס) אני צריכה להיות נאמנה מספיק לאמת
הפנימית שלי, לעוגנים הבסיסיים שלי, כדי לא להעביר את המחשבות
הללו בכלל בסט שלי. ולזכור שאין מישהי אחרת שהיא אני. העולם
אומנם במה, אבל שחקנית ראשית יש רק אחת, ואין מחליפים. וזאת לא
הצגה שאפשר לחדש אם פותחים את המסך עוד פעם. אלא רק פעם אחת,
בלי חזרה גנרלית. וכל טעות. תפגע ביצור אחד. שהוא רק אני. גם
אם כל השאר פיונים.
תגובות:
נושא: כ"כ כבד...
מאת: -A-19
תאריך: 28/3/02 14:58
המונולוג הזה שלך.. כל - כך כבד.. אפילו עד למצב שזה מעיק..
אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא.
יש לי רושם חזק שאת מעמיסה על עצמך המון דברים בבת אחת,
הבילבול מציף אותך.. ואת בקושי מצליחה לשמור על קו מחשבה אחיד
בלי התפזר ולהתפצל להרבה כיוונים שונים.
לדעתי, וכל מה שכתבי פה, היא דעתי בלבד, את צריכה להתמקד בכל
דבר בפני עצמו, לאט לאט וביסודיות.. אחרת, תאבדי את הכל..
בתקווה לימים טובים הרבה יותר,
-אני-.
נושא: זה קצת בעייתי... מה שאת מנסה לעשות
מאת: @TOGOPY@
תאריך: 29/3/02 18:55
חופש , חירות ומחשבה
אני בעד
תהיי עצמך, סבבה
לא רוצה לאכול בשר, אל תאכלי
רוצה לשקוע במחשבות להתרחק קצת, לשלוט על העולם שלך, תשלטי
תחיי את החיים לפי האמונות שלך, בחופש
בני האדם הם אולי הזן השולט, האינטליגנטי נגיד
אבל אנחנו עדיין חיות ואנחנו עדיין חיים לפי חוקי הטבע , אנחנו
לא אלוהים ולמרות שכל חיינו אנחנו במסע לחיפוש עצמי לחפש את
התשובות אנחנו אף פעם לא נפסיק ואף פעם לא נמצא אותם
תחיי את החיים שלך, תחקרי, תתפתחי, תשתוללי, תברחי ובין השאר
תחיי לפי נורמות החברה, איך שהחברה מכתיבה אותך לחיות כי שוב,
אנחנו הזן האינטליגנטי, חיים את חיינו בבילבול מוחלט או
בבריחה
את רוצה למצוא את עצמך, זה לא יקרה
כי מה אנחנו, חבורה של גנים שמסתובבים על פני כדור הארץ
ומשתנים בהתאם לסביבה
מה שאני אומרת לך שאין פתרון, אין תשובה
ופשוט תחיי שאת החיים שלך, תעבירי את הזמן כי אין ברירה ואף בן
אדם לא יגיע שלמות, או חופש עצמי אבל אפשר לחיות באושר
במה שאני קוראת לו `פשרה`
כי חירות התואר והמחשבה אף פעם לא תהיי שלמה או נכונה מספיק
ותמיד נברח ותמיד נהיה מבולבלים אבל נמשיך במסע החיים `בפשרה`
נהנה ממנו
פשוט כי אין ברירה
בכל מקרה אני מקווה שלא זיינתי לך את השכל יותר מדי פשוט הייתי
חייבת להוציא את זה, אם את חושבת שזה בולשיט ולא הבנת מילה ממה
שאמרתי, אחלה
זאת רק הדעה שלי
נושא: האם תוכלי לעזור לי
מאת: מונה
תאריך: 5:06 31/3/02
ביומיים האחרונים קראתי את יומנך וממש התרשמתי. יש לך כישרון
כתיבה מעולה ואת נשמעת כמו בן אדם מדהים. אני מתכננת לעשות שנת
שירות בשנה הבאה ואת יכולה ממש לעזור לי. תיכננתי להיות בקיבוץ
בנגב אבל הרעיון של המכינה נשמע לי ממש מתאים ואפשרות ממש
טובה. אני מבינה שכבר אין מספיק זמן להרשם והמחזור הבא כבר
סגור. אני לא מכירה דרך אחרת להתעניין על כך ולכן אני שואלת
אותך ומקווה שלא אכפת לך לעזור לי. האם יש דרך להרשם לשנה
הבאה או שעליי לשכוח מהאפשרות להגיע אל המכינה. אני מקווה שאני
לא מציקה לך... אפרת.
נושא: אפרת-מונה יקירה...
מאת: Mיקי
תאריך: 1/4/02 13:26
קצת מאוחר להרשם עכשיו למכינות. לצערי ההרשמה לכל שמונת
המכינות החילוניות באשר הן נסתיימה יחד עם חודש מרץ, כיוון
שהצבא דורש לדעת מי ומי המתקבלים. כך שאם את מעוניינת בשנת
שירות, זה יהיה לצערי לא אצלנו. יכול להיות שיפתח המשך למכינות
אחרי צבא, אבל עתיד המשך זה, כמו עתידה של שנה ב` למכינה, לוט
בערפל... כך שאין ברשותי מענה לתת לך.
ההמלצה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה, היא לחפש דרך לתרום
לקהילה ולעצמך במהלך חייך, לא רק כ"שנת שירות" בשנה הבאה, אלא
לחשוב על חיים של תרומה (זה מה שאני מעתדת את עצמי אליו) ובכך
לחפש את המסגרת שתתאים לך הכי הרבה לכך. אבל בשום אופן לא
להכנס למסגרת שמציבה לך שנה אחת של שירות לקהילה, שאחריה תוכלי
לסמן V על צד התרומה של חייך. אם אנחנו רוצים לשנות וליצור
חברה מתוקנת וערכית במדינתנו כחלק מחיינו. צריך הרבה יותר משנת
שירות. אלא חיים שלמים.
מקווה שלא בילבלתי את המח יותר מידי, ושוב,
צר לי שאין ביכולתי לעזור לך יותר מב"נאום" הזה...
Mיקי
נושא: פרק חזק
מאת: ברנרד
תאריך: 15:24 31/3/02
נושא: וואוו!!!
מאת: live & let die
תאריך: 1/4/02 1:10
הוקסמתי מהכתיבה היפה מהעומק... ובעיקר אני משתתפת בצערך ובכל
מה שעובר עליך!
הכאב בכתיבה שלך מורגש-אבל הוא שהופך אותה לאמיתית וכנה!
היי חזקה...!!!
נושא: חזק
מאת: מיס פרוזאק
תאריך: 2/4/02 15:29
את כותבת מדהים, וממש מעבירה לכל מי שקורא את התחושות שלך.
אני משתתפת בצערך.
נושא: וואו
מאת: דאלי
תאריך: 2/4/02 17:49
זו הפעם הראשונה שאני קוראת משהו שכתבת ורציתי רק לומר שאת
כותבת ממש ממש יפה יש לך אוצר מילים מדהים,הדימויים שלך, וכ"ו
ממש יפה!
כל הכבוד
אני מקווה שתעשי עם הכישרון הזה משהו, כדי שכולם יוכלו להנות
מזה
בהצלחה...
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.