שתבינו, לא התכוונתי שזה יהיה סיפור מדכא או אפילו עצוב, כי
בסך הכל בזמן האחרון החיים לא עלו לי על העצבים יותר מדי. אבל
בזמן ההשראה והכתיבה הבנתי שהסיפור מוסט לכיוונים שבהם יהיה
ברור שבאיזשהו שלב יהיה ייאוש ומוות וזה, ממש מדכא.
פעם אחת רציתי לכתוב משהו שמח אבל..
זה לא יצא מה לעשות. בכל אופן, הסיפור מלא בהערות והארות בקשר
למה שאני חושבת על כמה דברים שאני קוראת ופשוט נורא חוזרים על
עצמם.. ויש פה הערות ציניות והן בכל פינה. אם זה מעצבן אותכם
אל תקראו, אבל אני אישית.. חושבת ככה.
הכל משום מה נדמה שזה ייגמר רע בסיפור הזה. אולי אני צריכה
לקחת את זה כאזהרה, אם זה מבוסס על החיים שלי?..

אני זוכרת הליכה, הליכה בקניון בחיפוש אחר אוכל לאחר שהמקום
הקבוע שלנו הפסיק למכור את המאכל הקבוע שלנו- קרפ צרפתי.
לבסוף נעמדנו בתור שלושתנו, בן אחד ושתי בנות שאחת לא בדיוק
השתלבה.
-ולא, לשם שינוי, זה לא שהיא (משמע אני, דהה) הרגישה כמו
פריקית בלאקרית ומלכת המוזריסטים בין חבריה, זה שהיא.. זה
שאני, הרגשתי נמוכה- הייתי צריכה להביט על חבריי מטיפה למטה.
-טיפה.. מעשר סנטימטר למטה- פתאום התקרבה אלינו בחורה עם קלסר
ומיד זיהיתי מה היא -אולי כי עצרו אותנו שני כאלה רק בקניון
הזה- היא פנתה אלינו וידעתי שהיא או מפוקס או מקאסטרו, מגייסת
דוגמנים צעירים. היא פנתה לחברתי הרוסייה, גבוהה בלונדינית
וחטובה בבגדים גזורים ועם זאת אלגנטיים -בדיוק כמו הווילון שבת
הים הקטנה לבשה כשלא היו לה בגדים- ושאלה לגילה. מיד פנתה
לידידי הרוסי -ולא אני ממש לא נגד רוסים אלא שהעובדה היא
ששניהם רוסים ויפים ואני לא- ושאלה לגילו גם כן. משגילתה שהוא
אפילו יותר צעיר מחברתי פנתה לה למקום אחר. -"אוי ואבוי, מה
אני אעשה? אלו הילדים הכי יפים במקום הזה, אללי, ועם איזו גמדה
הם הסתובבו"- לבשתי פרצוף עייף מיד, כמו שאני תמיד עושה כשאני
מעוצבנת -במקום לדבר או משהו, כמו שבני אדם נורמאליים עושים-
והתיישבתי באחד הכיסאות המסתובבים הגבוהים, מעבירה על עצמי
ביקורות בראשי. אוף עם החברים המעצבנים שלי, כבר שלושת נציגי
חברות הדוגמנות והשחקנים שפנו אליהם התעצבנו מגילם הצעיר -כי
הרי אי אפשר לנצל מינית מישהו בת 14 כדי שהיא תתקדם בקריירת
הדוגמנות שלה- ופנו להם לחפש זקני עם אלו ואחרים.
בקניון בעיר הבית שלנו גם עשו את זה, ואני? אני בלתי נראית. לא
לא, הלוואי והייתי. אז לא היו רואים אותי -טוב ברור- וזה היה
חוסך גם להם דעה מזוויעה על הנוער בישראל -הרי בישראל יש,
עאלק, את הנשים הכי יפות בעולם- ולי זה היה חוסך הרבה בושה
והרגשת נחיתות -ואני לא רק מתכוונת מבחינת רגשות, אני הייתי
מרגישה נמוכה פחות.-

אני חושבת ששם הייתה ההתחלה של הסוף. שמה הייתה הנקודה בה
הבנתי שאני לא אחת מהם וגם לא אהיה, ושאני צריכה להפסיק להעמיד
פנים -אוי כמה שאני נאורה, מודה במזוייפותי, אז לא אני לא
מזוייפת רק מבולבלת- והחלטתי שהגיע הזמן לעבוד על מי שאני.
נשמע עמוק? לא ממש. אני בעיקר חשבתי על חולצות חדשות.
פתאום הבנתי שהם אולי החברים שלי ואני אולי אוהבת אותם יותר
ממה שהם אי פעם ידעו אבל.. הם ואני לא מסתדרים כמו שצריך.
החברה הכי טובה ברור שכן, אבל זה כי אני והיא דומות, זה כי
אנחנו לעולם לא ניפרד. -אוהבת אותך..-
אבל העניין הוא שאני לא מרוצה מחברים שלי -ומי שקרא כמה דברים
שכתבתי עליהם בדפיוצר יודע בדיוק- כי.. טוב אני לא חושבת על
עצמי כבנאדם צר אופקים אבל.. הם ממש חושבים את עצמם פריקים!!
כן כן אני יודעת, נו סאצ' וורד אז פריק, אבל אני מדברת עליהם.
הם חושבים שאם הם יתלבשו ויתנהגו כמו שהם זה יעזור להם בחיים.
אבל זה לא.. אני לא ידועת איך להסביר אותם ואת איך שהם מרגישים
אבל אני לא כמוהם וזו הנקודה. אני לא כמו חברה שלי -זאתי
הבלונדינית- שיכולה לשים קולר ניטים לצבוע את השיער לסגול
ללבוש חולצה גזורה מכל כיוון, ג'ינס קצרצר מעל גרביוני רשת
ומגפי שרוכים לקינוח. אני לא כמוה, אני לא כמו כולם. אני לא
כמו החברים האלה, אני לא כמו השאר. -העיקר חברים שלי תמיד
אומרים "איכס איך אנשים רגילים יכולים להתלבש כולם אותו הדבר"
אבל הם בעצמם לבושים במדים של גזורים וניטים-
בכל אופן חזרה לסיפור.
הדבר הראשון שקרה היה שסירבתי ללכת עם הבלונדינית החוצה. אני
תמיד הולכת, רק כי ככה. אבל זהו לא רוצה יותר.  אני לא יודעת
מה יקרה איתי הלאה, חשבתי.
וזה נראה דבר קטן וזה לא.
טוב, אז הלכתי לחדר, נעמדתי בגופייה ומכנס מול הארון מחפשת מה
אני אמורה ללבוש. לא ידעתי. אבל בסוף החלטתי שלהתלבש זה מותרות
מיותרת ביום חם ולבשתי פיג'מה. בשבוע שאחרי זה התחלתי להסתובב
עם החברים האחרים שלי, אלו מהכיתה, הרגילים יותר.
ושבוע אחרי שוב החברים שלי.
שבוע אחרי זה הכיתה.
שבוע אחרי זה החברים שלי.
וכך הלאה.
ולא יכולתי יותר, זהו, די. לא ידעתי עם מי ללכת לאן ואיך
להתנהג יותר. בסוף הסתגרתי לי עם האינטרנט, צ'אט זה מספיק.
יותר אני לא יוצאת מהחדר. קופסא קטנה..

אמרתי לכם שייגמר עצוב? טוב עם שם כמו ההתחלה של הסוף לא הייתי
מופתעת. אבל הסוף עוד לא ממש התחיל, אני רק חוזה את העתיד
לקרות. ובאמת, אני לא רוצה להיות לבד בחדר.
באמת שלא.
אז אני חושבת שאני צריכה להתחשבן עם עצמי שוב, כדי לא לסיים
ככה. ואז אני צריכה להחליט על הביגוד וההתנהגות.
מה דעתכם?
איך אני אסיים?
המשך יבוא....?


מוקדש.. לעצמי, ולסימני השאלה