בלילה, עת נצנצו הכוכבים והשקט החלול מלא את הגנים, חלמה עינת
חלום:

בחלום, היא הייתה על שפת אגם גדול, מהלכת בזהירות על חלוקי אבן
סגלגלים, זוהרים מנוגה הירח.  הליכתה הייתה דוממה ומבטה נפנה
לעבר מרכז האגם, לבבואתו של הירח הגדוש, הלבן.  בלכתה בחוף
השומם, שמה לב בזוית עינה לדמויות מלחששות ליד חפץ כהה.  היא
פנתה לכיוונם, וכשהגיעה, ראתה שני בני-אדם דוחפים למים סירת עץ
ולה שני משוטים.  בקרבה, הם הפסיקו ממעש ועמדו, מביטים בה.
היא הביטה בשניהם: אינם לובשים דבר מלבד שרשרת דקה שעל טיבה לא
יכלה לעמוד.  ראשו של האחד מגולח ונוצץ כנגד האור הלבן, עומד
בקדמת הסירה כשגופו שקוע במים עד חזהו. ראשו של השני מעוטר
ברעמת שיער שחור, גלי, שנגע בכתפיו, עמד לפני הסירה, רגליו
שקועות עד ברכיו באגם.
עינת התקרבה לסירה ובעל השיער חייך והציע את ידו: היכנסי, אמר
ללא קול.  היא התיישבה בסירה, מבטה לעבר מרכז האגם.  השניים
טיפסו בזריזות, מתיישבים לצידה, תופסים כל אחד משוט, והחלו
חותרים.
הסירה עזבה את החוף, מתקדמת לאט וביציבות בקצב קבוע, קצב
השרירים, לעבר מרכז האגם, להשתקפות הירח שנראה במהלך המסע
כאילו הוא גדל.  אדוות הגלים שיצרה הסירה והתנשפויותיהם של
השניים התחדדו מפאת יחידותם בעולם השקט.  עינת כבר יכולה הייתה
להבחין בכתמים שחורים, סירות, לצד הלובן הצף על-פני המים.
עינת הביטה בשני הגברים, שלמרות חוסנם התנשמו בכבדות.  היא
הניחה את ידה על כתף האחד, וידה השניה על כתף השני.  הפסיקו,
ציוותה ללא קול. שניהם חדלו ממעשיהם והביטו בה.  הסירה המשיכה
לנוע, שומרת על אותו קצב, כשרק קול המים הנחתכים מעידים על
ההתקדמות.   שני הגברים נעצו עיניים שקטות זה בזה וחייכו.
המסע תם.  הם הגיעו לעיגול הלבן הגדול שזהר באור יקרות.  סירות
רבות הקיפו את מעגל האור ולמרות שהמים בתוך החישוק היו מוארים
בעליצות כבאור יום, מחוץ למעגל שרר חושך שקט.  הם עגנו כך
שחרטום הסירה נגע בסירה אחרת שנגע בעצמו בסירה אחרת, כך שנוצרה
טבעת עץ מסביב להשתקפות הירח.
על הסירות האחרות היו דמויות ערומות, חלקן גברים וחלקן נשים,
כולם שותקים ומביטים בה.

לפתע האור התחזק, התרכז, כמו התעבה.  דומה שהירח האמיתי
והשתקפותו על האגם נקשרו זה בזה, לא באור, אלא בחומר מוצק.
המים שנאורו געשו מעט, מבולבלים, ואז חדלו לנוע כלל.
האור-חומר התרכך, הפך חזרה להיות אור מבהיק שהאיר  לא עוד על
מים צלולים, כי אם על משטח חלק כקריסטל, קשיח כפלדה, קריר
ומזמין כחיוך הירח עצמו.

עינת נעמדה על הסירה, מעבירה רגל ועוד רגל על המשטח.  היא עמדה
זקופה ואחר החלה לצעוד לאיטה לעבר המרכז.  היא הביטה בפני
האנשים שהביטו בה, פני כולם חתומים, אומרי הוד.  שני הגברים
שליוו אותה חייכו אליה. היא עמדה כעת במרכז המעגל.  היא לא
הביטה למקום מסוים, אך ראתה את כל הסירות שמקיפות אותה, את כל
האנשים שישובים בהן, מביטים בה.
המשטח שקע מעט, כפות רגליה נרטבו במים קרירים שנעמו לגופה.
המשטח העגול עלה שוב, נמצא כעת כולו מעל קו המים, מרחף כזרת
מעל המים ששוב נעו כטבעם.
המים שעל כפות רגליה עלו במעטה דק וכיסו את קרסוליה, את שוקיה
ואת ברכיה. היא עצמה את עיניה בעונג.  המים הוסיפו לעלות,
מכסים את חלציה, בטנה.  היא פתחה את עיניה וראתה את אנשי
הסירות מחזיקים זה בידו של זה, ליצירת טבעת נוספת מזאת של העץ
- טבעת שרירים, עצמות ודם. היא פרסה את ידיה לצדדים, עת עטפו
גם אותם מעטה מים שקופים וחלקים.  היא הביטה מטה, אל גופה, ולא
ראתה אותו.  בכל מקום שנגעו המים שוב לא ניתן היה לראות את
גופה שלה. אחרון היה תורו של ראשה להעלם: סנטר, לחיים ומצח
ולבסוף שיערה הארוך, השחור.
למרות שהיא לא ראתה את עצמה, היא ראתה ממש כשם שלפני שהמים
כיסו את גופה.  האנשים עצמו את כעת עיניהם והמשטח שעליו עמדה
הצטמצם בקוטרו עוד ועוד עד שהתכנס לכדור לבן קטן.  הכדור התחיל
לעלות מעלה, עובר דרך גופה, מצמרר אותה כדי-כך, עד שהגיע למרכז
חזה - ליבה.  שם עצר, מפריש חום לגופה של עינת והחל שוב לעלות,
ביחד עם גופה של עינת מעלה-מעלה.
עינת הביטה למטה, האנשים פקחו את עיניהם והפרידו את ידיהם. הם
הביטו מעלה לעבר הכדור הקטן שהמשיך בדרכו, שנשא עליו את עינת.
צחקוקים החלו להישמע, בתחילה מהוססים ואחר-כך, מתוגברים זה על
ידי זה, שוצפים לצחוק גדול, מלווה במחיאות כפיים.  צעקות
מבודחות נשמעו, וקול מים ניתזים מקפיצות אנשים לתוך האגם.   תם
הטקס.
בשמים, עינת המשיכה בנסיקתה האיטית , מגביהה עוף עוד ועוד.
בבואת הירח על המים, קטנה ובגובהה הרב הייתה הדבר היחיד
שראתה.
עצור, ציוותה עינת.
האור הלבן האט את התקדמותו ועצר.
צר לי, חשבה, אך עוד לא הגיע הזמן.
הכדור הלבן התעמעם, אורו וחומו דעכו עוד ועוד עד שנעלם.
כשנעלם, הוא כבר לא נשא את עינת.  היא עמדה על חוף האגם, במקום
שהגיעה לשם לראשונה, על חלוקי האבן האפורים, החלקים.  קול המים
ליטף בעדינות את האבנים, משמיע אוושות עם כל גל שבא והולך
ובא.
עינת הביטה מעלה, לעבר הירח שזהר בשקט.


בשעת בוקר מוקדמת, כשהשמש אך השלימה להחזיר לכל רחוב את צבעו,
שילווה אותו עד השקיעה ומכוניות ספורות נשמעו עוברות בכבישים
הקרירים עוד מהלילה, עינת התעוררה.  
היא הייתה ערנית לחלוטין, כאילו בכלל לא ישנה.  היא התיישבה על
מיטתה, רגליה החשופות היו קרות והיא שפשפה אותן זאת בזאת.
אחר, היא התכנסה בתוך עצמה, מניחה את ראשה בכפות ידיה ומרפקיה
על ביטנה ועצמה עיניים. כך נשארה שעה ארוכה.