New Stage - Go To Main Page

ג'ק סמית'
/
מהפכת היי-טק

שש בבוקר.
עוד יום של עבודה.
לנשק, לאכול מהר, לרוץ. ההסעה לא מחכה, ויש עוד הרבה עובדים
בחוץ.
רני אומר שהמצב ישתפר. הוא חייב להשתפר.
האוטובוס עוצר ליד המפעל. אנחנו ממהרים להגיע איש איש למשרדו,
למתוח את העבודה על כמה שיותר זמן.
העיצוב של המפעל מעצבן משהו. הוא אמור להיות חדשני, אבל אני
מוצא שההגדרה פולשני מתאימה יותר מאשר ההגדרה נועז. הבניין
שקוף לגמרי (למעט השירותים כמובן), מה שמאפשר לכולם לראות את
כולם, תמיד. כשהגעתי בקבוצה בפעם הראשונה, המנהל ערך לנו נאום
"הכרות" והסביר שמחקרים מוכיחים שככל שלעובד יש פחות פרטיות
תפוקתו עולה. יופי. מעניין בכמה הפוריות שלו הייתה גדלה אם חדר
השינה אצלו בבית היה גם כן שקוף.
מראה המשרד היותר מדי מוכר קוטע את מחשבותיי. עבודה אני חושב.
הרבה עבודה, אני חושב כשאני רואה את ערמת הדפים שהדיו עוד לא
יבש עליהם על השולחן. כרגיל.
לא ידעתי שדווקא הקלדה עיוורת היא שתעזור לי לקבל עבודה, אני
חושב לעצמי, בעודי מעדכן את מאגר הנתונים. מתמטיקה,
אלגוריתמים, יעילות... מעטים בלבד זוכים בימים אלו בשימוש
במושגים אלה במקום עבודתם. השאר נאלצים להסתפק במשרות בזויות
כמו שלי. אבל אני צריך להגיד תודה.
צפצוף. "150 מילים בדקה" מודיע קול אלקטרוני. "הממוצע שלך הוא
גבוה יותר. אנא התרכז."
"למה הם פשוט לא מביאים מישהו עם שוט?" אני חושב בכעס. הקול
ממשיך להודיע על דרכים להגברת יעילותה של ההקלדה, יציבה נכונה,
מחשבה ישירה, שמירה על שקט...
שקט זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו אני מסכים איתו בליבי, כשאני
חוסם את הרמקול באמצעות חולצתי שהסרתי. אני מחייך לעבר המשגיח
שמביט בי בפליאה מהקומה שמתחתיי והמשכתי את ההקלדה. והזמן חלף
לו, לאט.
סיימתי את ערמת הדפים.
קמתי, ושמעתי את הקול האלקטרוני אומר חלושות: "סיימת ערמה זו.
אנא עבור לערימה הבאה. יש לך שלוש דקות להמשיך."
רצתי לעבר המשרד של רפי. המשרד נראה כמו אחד מהסופרים של
המחשבים: המוני מחשבים מדפסות וציוד הקפי, ובכניסה עגלות מתכת.

"בוריס! יום טוב. החומר שלך כאן."
העמסתי את אחת העגלות בהמוני דפים, ורצתי איתה במסדרון, בחזרה
למשרדי. בדיוק כשהקול הגיע לספירה של 10 שניות, המשכתי, מתנשף,
את ההקלדה.
עבודה. אוכל. משפט. עבודה. שיפור בממוצע הקלדה זה טוב או רע?
אוטובוס חזרה. אני עייף. רני ישן.
אני בוחן את ידיי. הן שחורות וכואבות. טוב, הדיו הזה לא ממש
מפריע לי. אני אשטוף אותו כשאגיע הביתה. אבל אסור שהן תכאבנה.
אולי בכל זאת כדאי שאני אקשיב לקשקשן האלקטרוני. מצבן עלול
להחמיר עד כדי כך שאוכרח לעטוף אותן בתחבושות, להפסיק להקליד
ולקחת חופש מהעבודה. אפשר לחזור להקליד אחרי שבוע שבועיים של
מנוחה. הבעיה היחידה היא שאין חופשות. ישנם הרבה אנשים
"חופשיים".
השעון על הקיר מורה אחת בלילה. הטלויזיה דלוקה על עוד שידור
חוזר של הסדרה אוז. נשיקה וחיבוק. אני עייפה. לילה טוב גם לך.
נדבר כבר מחר.
אני מחפש מסך לבהות בו. הטלויזיה נראית כפתרון מוצלח. איזשהו
סרט על המהפכה התעשייתית. אני מגחך לעצמי. הרי אני חי בזמנים
מודרניים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/4/02 1:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ק סמית'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה