זה לא בא בהפתעה, ושנינו ידענו. כל כך קשה היה לעזוב את ידך.

חלל, אותו תוכן שאת מילאת. חסר רגשות וצורה אני עובר על
יצירותיך. מנסה להרגיש, כמו שם, באותו רגע. שם, הרגשות זרמו
בתוכי, הציפו כל חלק. ידך, פוערת אחריה צלקות של עיזבון, וטעם
פיך, שנפשך כמו חומצה הזורמת במורד גרוני. עורך משך אותי לתוכו
ושיערך בער בראשי. עדיין בוער.

אמרת שאשנא אותך, ושנינו הרגשנו את השקר. אולי ניסית להקל על
עצמך, אולי ניסית להקל עלי.

ידעתי שזה הולך לבוא, ובכל זאת, זה פגע בי כמו כדור, חודר ללב
ונותן לדם לזרום החוצה בדמעות. הדמעות זרמו כמו מעיין שנפרץ,
והכאב מתחזק, כמו שותה את הדמעות ומגדיל את עצמו. זה היה סופי
מידי, חד מידי. הרגע נמשך, רציתי שימשך לנצח, שלא תעזבי את
ידי. ניסיתי לשפוך עוד לתוך המעיין, למרות הכאב, רק למשוך את
אותו רגע במעט.
ידך החליקה לאיטה ממני.

כשהדלת נסגרה הרגשתי את עצמי נופל. את עורקי קמלים ואת הדם
מסרב לזרום. זה שבר אותי. נשארתי שם, עד שדמותך נעלמה בחדר
המדרגות. נשארתי שם עד שהאור בו כבה.רק אז אותו חלק במוח החל
לתפקד שוב, לעקל את הדרך הביתה, הלב גסס לאתו.

הפעם אני לא אוציא את החלקים, אבל אותם חלקים מרגישים מתים.
כמו גדם שנחכך, הם כבר לא מגיבים לרצוני. קמלים להם לאט כמו
פרחים שיובשו, מתכווצים אך לא נעלמים. אותם חלקים, מתכווצים
כמו חורים שחורים ומשאירים אחריהם חלל אדיר שדבר לא ימלאו.


הלב מרגיש את עצמו נחנק תחת העומס.
שוב אותה הרגשה של חלל...