לתומר ,

יש שאומרים ששני זיכרונות זה מעט.
יש שאומרים ששני זכרונות זה המון.
ואני רק אמרתי שזה לא מספיק.

זה מגיע כל כך קרוב, מדגדג לי על קצה האף, מעביר בי צמרמורת
שגורמת לשערותיי לסמור, מלטף לי בעדינות את הלחי בקור מקפיא ,
מטביע אותי בתוך מערבולת של תשוקה ורצונות בלתי רציונלים, משכר
אותי, מכניס אותי לאופוריה , ואז זה מפיל את זה עליי.
אז החלום על גבעות ירוקות ופרחים בשלל צבעים , וילדים קטנים
מחייכים מקפצים בין הגבעות , והשמיים כל כך כחולים שהעיניים
שלי כבר לא יכולות לשאת את יופיים, אז החלום הזה, האידיאל,
התשוקות , הרצונות , המטרות שהצבתי לעצמי , אז הכל מתנפץ. לפני
שהספקתי להשתגע לחלוטין מהאופוריה שהצלחתי להכניס את עצמי אליה
, אני כבר בחוץ. בקור. בגשם. בלי מעיל שיחמם אותי, ובלי מטריה
שתגן עליי מהשמיים הבוכים.

דווקא כשהמצב התחיל להשתפר, כשלהסתכל במראה לא היה מטלה כל כך
קשה וכואבת , כשבאמת הרגשתי כאילו דברים זזים, משתנים. אני
מתגברת. מתבגרת. אז הכל נפל עליי , ואף אחד לא טרח לצרוח "עץ
נופל!" כדי להציל אותי, שאולי אדע להציל את עצמי.

שני זכרונות. ותמונה.
זה כל מה שנשאר לי ממך.
ובאוויר יש מן הרגשה של החמצה, כאילו כולם יודעים ורק אני לא
יודעת כלום, כולם שלמים ורק אני נשארתי ריקה מתוכן. מוצפת
חלומות.
אני מקנאה בכל מי שהכיר אותך, בחברים הכי טובים שלך, אלו שידעו
עליך הכל, אלה שחיו אתך מכיתה א', אלה שזכו לאהוב אותך באמת ,
שזכו בהרבה זכרונות, בחיוכים, בחיבוקים. באהבה שלך.
ואני, מעיזה לקרוא לעצמי ידידה, שבעצם כל מה שאי פעם היה לי זה
שני זכרונות, מי יודע אם אי פעם רצית לתת לי יותר.  ולי נשאר
רק המחשבות , על מה שיכל להיות ולא יהיה לעולם, וגם לא היה
אמור להיות, כנראה.


"...הכל ישוב אל המצולות,
זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו.
הידידות, האהבה,
הנעורים שבאו פתע אל סופם..."


אם היו שואלים אותי היום, איזה מן בן אדם היית , אני לא אוכל
לענות. וזו הסיבה לשריפה , לאש בתוכי, שלא תתן לי מנוח .
אחרי המוות תמיד הכל מתייפה, אתה הופך לקדוש , צדיק, לאדם טהור
, למלאך, וההילה שהייתה סביבך מתעצמת לאור לבן גדול שלא מרפה
מהעיניים אפילו לא לרגע.
כולם סביבי מדברים עליך, על דברים שעשית , על בחורות שהיית
איתן, על כל סיפורי הכיבושים שלך.
כולם אהבו אותך , אתה כבשת את כולם עם החיוך הזה שלך ,
והכריזמה , והם הלכו אחריך כמו החלילן מהמלין.
ואני ? סתם ילדה קטנה שלא מבינה . שמנסה להבין.
צופה בהם מסתכלים על התמונות שלך, ומנסים לדמיין מה עובר לך
בראש, מדמיינים מה שהם רוצים לדמיין. רק ממבט בחיוך שלך הם
בטוחים שהבינו הכל , ומסכמים הכל בכמה מילים קמצניות שיספקו
אותם. שיעזרו להם להרגיש יותר טוב.
ולי ? לי זה לא עוזר. ניסיתי.

שני זכרונות זה כל מה שיש לי.
אוכל לספר להם על הפעם שהלכנו לסרט "שר הטבעות" ביחד עם מיכל ,
והידיד הכי טוב שלי, אסף, שהוא החבר הכי טוב שלך. כל כך רצית
לראות את שאר הטרילוגיה.
אוכל לספר איך צחקנו , ואיך שתמיד אמרתי שאתה נוהג יותר מדי
מהר.
אוכל לספר איך אסף דיבר עליך.
אבל לא אוכל לספר להם מה רצית להיות. גיליתי שרצית להיות שוטר
רק אחרי שהלכת.
לא אוכל לספר להם על מה חשבת כשרצית להיות אופטימי ולמי היית
מתקשר כשחיפשת עידוד.
לא אוכל לספר להם מהו הדבר שאהבת הכי הכי בעולם.
משני זכרונות, אפשר רק לתת נקודת מבט חיצונית של מכרה רחוקה,
שיכלה רק להסתכל מבחוץ, על עולם, שיכלה להיות חלק ממנו , אך
הגורל החליט אחרת.

ועוד שנה אני אסתכל אחורה, על אותם שני זכרונות, אנסה לחייך
למרות הדמעות שיאיימו לרדת , ואודה, לך תומר, שנתת לי, בחסד,
שני זכרונות.

זה המכתב פרידה שלי ממך , תומר, דמותך תישאר לנצח בליבי , ואת
חיי אקדיש לתהיות לגביך, גיבור שלי. אני אשתדל לא לאכזב אותך.

מנסים לנחם אותי ואומרים לי שלפחות הלכת בתור גיבור, ולא בתור
עוד אחד מופרע שנהג יותר מדי מהר בדרך עירונית. אבל למה זה לא
מספיק ?

יש שאומרים ששני זכרונות זה מעט.
יש שאומרים ששני זכרונות זה המון.
ואני רק אמרתי , שזה לא מספיק.


תומר מרדכי

4.7.1983 - 1.4.2002