בשעה עשר בערך הלכתי לישון. זה לא שאני כל כך אוהבת לעשות את
הפעולה הזאת כי היא מעלה בן רגע מחשבות שלא רוצים לחשוב עליהם,
ורק בחושך מתחת לשמיכה, הן עולות! אבל הלכתי, וכמו תמיד נרדמתי
אחרי שעה כי באותו יום ספציפי אלו היו המחשבות על הפרפר שלא
ממש יודע שהוא הולך למות עוד שלושה ימים בערך וזה במקרה הטוב
אם הוא ביום הראשון...ואולי בעצם הוא כן יודע, לא חשוב. אלה
אותן סוג מחשבות שעולות בשירותים, המקום שבו אתה לבד, טוב גם
עם הריח, אבל הוא שלך, ואתה לבד! וגם אם אתה יושב עם הספר,
עיתון, או מה שזה לא יהיה, אתה עדיין גולש לאותו סוג מחשבות
טפלות. אני שונאת לקרוא עיתון. מי שהיה מגיע מעולם אחר והיה
נופל לידיו עיתון, אני חושבת שהיה עושה סיבוב לאחור ובורח. למה
באמת לו להשקיע את זמנו ואולי אף את חייו ולקחת סיכון שייהרג
פה במקום הארור מתאונת דרכים, הר געש שיתפרץ (והוא יתחיל לכתוב
שירים על הבלי חן ושקרי יופי),אולי שאפילו איזה הומו מתרומם
יתקע לו בתחת בדרך חזרה מהסרט על רוצח סידרתי שהתחיל להרוג
דווקא נשים ששמות בושם סי קי ואן ושיזדיין כל העולם! אז באמת,
יש דברים קצת יותר משמחים בעולם, ואת זה לצערנו העיתון לא מראה
כי זה שהיום אני שרבטתי איזה כמה אקורדים בגיטרה ויצא ממש
יפה-את זה העיתון לא כותב ואם אני נהנתי מזה שרק היום החתול
שלי חזר בלי כל הגינה על הגב ולא הייתי צריכה לנקות ולהבריש
אותו שעה, ויכולתי לשבת קצת בשקט ופשוט לא לחשוב על כלום, גם
את זה לא כותבים. אז האבא אולי באמת מזיין את הבת שלו, אבל הוא
נתן לה דמי כיס גדולים (כדי שהיא לא תספר כמובן) ועכשיו היא
יכולה ללכת ולקרוע את החנויות. תמיד צריך להסתכל על הדברים
היותר טובים ולא לשקוע בשיגעונות של החברה לדכא אותנו ולהסיט
את הדעת שלנו מהדברים הקטנים והיפים שכן קורים.
אז נרדמתי לבסוף, וכמו כל החצי השנה האחרונה בערך, כשקמתי
בבוקר לא זכרתי שום חלום!. זה ממש מעצבן, חלומות זה כזה דבר
מיוחד, מסתורי, שלאף אחד אין ממש מושג למה הדברים והאנשים
התמוהים האלה שקפצו לי היום בלילה עשו את זה ועוד דווקא היום.
זה לא מה שאתה בדיוק חושב, זה לא תמיד גם מה שאתה רוצה שיקרה
או שואף אבל זה לאן שהמוח שלך מנווט אותך באותו לילה ויהי מה!.
מי שזוכה לזכור את החלומות שלו צריך לשמוח על כך, הוא זוכה
למשהו מיוחד.
ההתארגנות שלי בבוקר הייתה דיי מהירה, כי כמובן בין המחשבות של
לילה אתמול כבר תכננתי בדקדקנות את כל פירטי הלבוש והדברים
הדרושים לי ליום המוחרת.
לא אכלתי. מי בכלל רוצה לאכול ממש על הבוקר?! הבטן בקושי פתחה
את העניים וניקתה את הצהוב בריסים וכבר לטחון איזה פיתה-לא
במקום. אני אף פעם לא אבין את המשפחות האמריקאיות האלה שרואים
בסרטים, שיושבות ככה בבוקר על כוס מיץ תפוזים, בייקון
ופנקייק!!  
אני חושבת שזה הכל בול שיט כל הארוחות האלו, שרואים אותם רק
בסרטים כי  חייבים מקום כלשהו שבו יהיו כל הנפשות המשתתפות
וידברו על לילה האתמול, למה אחרת יש להם זמן לקום מוקדם
יותר(כי מה לעשות לאכול זה לוקח זמן),ומידת סבל גועל כדי לדחוף
ביציים, חזיר, חלב, הרבה שמן, ותפוזים...כל זה בזמן שהציפורים
בקושי מצייצות...
אז היום שלי לא ממש שונה משל שאר מיליוני ילדים בעולם שהולכים
למסגרת השיטתית הזאת שנקראת ביה"ס. ואולי רק אני למדתי היום על
בניין הפועל "התפעל" והתחלתי לחשוב שמכוון שהוא גם פעיל וגם
סביל, יש בו קצת נטיות הומוסקסואליות, אבל את מי זה מעניין...
ולחשוב שיש ילדים, בדיוק כמוני, באותו גיל, שבזמן הזה מושכים
ריקשות עמוסות בטיירים מציקים בסין... איך דומה העולם שלהם
לעולם שלי לכל הרוחות, זה מה שיפה, ומפחיד.
הכל כל כך גדול כל העולם הזה. הארץ שלנו, העמוסה והמפוצצת (דו
משמעי) בבעיות  כל כך פיצית שגם בה אני מכירה  מקומות בערך
ברדיוס כמה רחובות מהבית שלי, היא כל כך כלום משאר העולם שגם
בו ישנם אנשים שמכירים את אותו הרדיוס הספציפי שלהם, חיים לפי
הדברים הנוחים להם, מסתגלים, משתעממים, וככה כולם אטומים
וחושבים רק , אבל רק על עצמם!
כי גם הנמלה המסכנה שלא התמזל מזלה ובקעה בארון הסירים שלי
חושבת ששאר עולמם של נמלים כמוה גם רואים כל יום את אותם
מפלצות ברזל כסופות ומבריקות.. ( כי מה יש חוץ מזה) ובכך גם
מסתיימים חייה בידיעה זו...
השוני ביני לבין הנמלה הוא שאני בורכתי ורק רק אני במכשיר שכזה
שנקרא טלוויזיה ובכלל כל אמצעי תקשורת אחר, שגם אם אני ממש לא
רוצה מראה לי על אינדיאנים בדרום אמריקה, בגדים מינימלים
שעוצבו בצרפת, הליכון שימושי עם 3 מהירויות ריצה מגרמניה וסרט
כחול משוודיה. אבל בכל זאת כולם אגואיסטים. וגם אם יש קבוצות
גרין פייס שממש בראש שלהם להציל את העולם, בסה"כ מחפשים דרך
להכניס את עצמן לאותו מכשיר נדיר המוזכר הנ"ל.

ושוב, אחר הצהרים שלי עבר ככה כרגיל, באותו מקום מגורי, עם
אותם המקרים, אותם מראות ואותם רעשים (אותן נביחות של הכלב
המחורבן של השכנה שקושרת אותו בחבל של חצי מטר!). אז ראיתי
היום מישהו חדש, שעוד לא ראיתי אף פעם, אבל את מי זה מעניין,
בטוח לא אותו.
ושוב מגיע הערב, והשעה הזאת  שהשמש כאילו נזכרה שהיא שכחה
משהו על הגז אז היא תופסת רגליים ורצה, כי היא אף פעם לא
מתריעה או משהו, כאילו שמעניין אותה אם אני דווקא רציתי לבלות
בחוץ עם עוד כמה שעות אור. ואז מופיעים הכוכבים. ואם דיברתי על
העולם הגדול שלנו, אני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על כוכבים.
כי גם כל מילה שאני מוסיפה בנושא, מגדילה את זה שאני כל כך אבל
כל כך קטנה, ושאין סוף, איך אפשר לדמיין בכלל דבר בלי סוף,
משהו שאין לו גבולות? לכל דבר יש לנו הגדרה כלשהי,
ספר-נגמר, לדשא שלי בגינה יש קנט ובו הוא נגמר, גם לקרטון חלב
יש את הטיפות האחרונות שלו שבזה הוא מודיע " מה כבר ניגמר?".
ורק לחלל אין סוף. וזה מפחיד, כי הרי כל הלא נודע הוא בעצם
הדבר שמפחיד אותנו ובגלל זה אפסיק לדבר בנושא זה.
ואז מגיעה אותה שעה, השעה שפיג'מת הארנבות מחכה לי ( כן בטח),
וגם כל המחשבות האלה...השנואות... אבל אני אוהבת גם את השעה
הזאת, כי היא מזכירה לי שגם אתמול כמו היום, הייתה אותה שעה
וגם יום לפני זה , וזה מזכיר לי שאפילו אם היום לא עשיתי כלום
מיוחד, וזה נראה לי שמרחתי יום שלם לחלוטין, העולם עדיין המשיך
להתקיים בלעדי ובמקום אחר בטוח קרו דברים מעניינים....ואז אני
מאושרת שאני לוקחת חלק מהעולם הזה ומהחיים האלו ושמחר בטוח
יהיה משהו חדש, ואולי אפילו מעניין.. (וגם אם לא אז מה...)וכל
מה שאני יכולה להאחז בו זה שיש את המחר הזה שבו אני שוב אטול
חלק ויהיה אני ...ולא יהיה אף אחד אחר בעולם שיהיה כמוני!