לפעמים בלילות אני מרגיש חנק בלילה, איזה משהו שנתקע במחשבות
ובגרון, כשאני מתעורר אחר- כך אני מלא זיעה, והפסים של השינה
יוצרים הפרדה בגופי המקומט.
לפעמים אני לא שולט על הגוף, משתין ללא הרגשה, מחרבן, מזיז יד,
רגל, אני בטוח שזה הגיל שדופק לי  את הגוף.
אני יודע שאהבה כבר איננה אצלי, והתחושה כבר ממזמן לא פועלת,
ושאני רוצה לגעת שדיים או להרגיש לשון חמה, לא יהיה אפקט
לתחושה.
כמו גוש שבגרון אני מקיא אלף שנות חיים לתוך סיר אלומיניום
מוכתם בגושי קיא.
כשאני מתעורר בבקרים, לאחר שאני מבריש את שיני התותבות, שוטף
את פניי ומנגב אותן במגבת הכחולה, ניגש לחדר האוכל של בית
האבות מפרק שם מחסנית על כל הזקנים הללו חסרי המעש, מלאי שעמום
ואבדון בתוך כלא מסריח של זקנים, אני יוצא החוצה עם העוזרת
התאילנדית לטיול בדרך הקבועה, מכיר כל מטר ומטר, בפרדס של עצי
אבוקדו, כחצי שעה בקצב ההליכה שלי מבית האבות, אני מטיח אותה
לעלים היבשים שעל האדמה, היא ממלמלת מילים בתאילנדית, וכל הגוף
השחום שלה מתחיל לרעוד מפחד ותת- מודע, דופק בה את מקל ההליכה
בתוך הפנים, יורד לה דם, לאחר מכן מתחיל לבעוט בה נמרצות,
בצלעות, בגב, בכל מקום אפשרי ממלא אותה בקעקועים של סוליות
נעליים,אחר כך זורק לה שטרות של כסף, היא חצי מתה, אז מה, גם
אני חצי מת, חזרתי לבית האבות רגוע ושליו, על הרצפה כתמי דם,
וגופות של זקנים מאושרים עד השמיים.
"אדוני אבקש ממך לעזוב את המקום" מנהלת המקום אומרת לי, אני
עוד לפני שמעיפה את מבטה ממני, מביא לה אגרוף לתוך האף, היא
מתעלפת, אני עולה לחדרי, מסדר את מיטתי, מתקלח, חופף את השיער
הלבן שלי, ואת גופי, ומבלי להתנגב אני נכנס למיטתי, ערום
ורטוב, חושב על כל הכיף שעשיתי, פשוט חיים משוגעים.