סיימתי את כל מה שהיה בצלחת, כמו ילד טוב. הדפתי את הכיסא
לאחורנית כדי לקום. "לאן אתה הולך?" היא שאלה כמו לא מוכנה
לתנועותיי. "לשים את הצלחת בכיור ולשטוף אותה," עניתי
בחינניות. "מה קרה לך, השתגעת? שב ואל תזוז," היא ציוותה עלי,
אבל פירשתי את זה כהוראה מתוקה שבאה מאהובתי. חזרתי למקומי
והבטתי בה מניחה את הצלחת במדיח הכלים. "אתה רואה את
הטכנולוגיה? בשביל מה לשטוף כלים?" היא אמרה לי בחיוך.
"אני רוצה להגיד לך, נטע, שאני מרגיש אשם על זה שלא ראיתי אותך
אף פעם בבית ספר," אמרתי לה. "לא נורא," היא אמרה לי, "אני לא
יוצאת הרבה מהכיתה, כי אני נשארת לעשות שיעורים וכאלה. אני
רוצה לעלות ל5 יחידות או לפחות ל-4 בכמה נושאים, אז אני מעדיפה
לוותר על ההפסקות בשביל זה."
"אם הייתי יודע שאת נמצאת שם בכיתה, הייתי בא כל הפסקה, רק כדי
להתבונן בך," אמרתי לה, בלי לדעת מאיפה באו הדברים האלה.
"באמת?" היא שאלה בביישנות. "באמת באמת," אמרתי עם חיוך. אין
לי מושג מה קרה לי, כי אף פעם לא היה לי את האומץ לומר דברים
כאלה למישהי.
"תמיד ידעתי שאתה כזה מתוק. אתה לא כזה שהולך ומסתכל על
מכוניות או כדורגל וכאלה, כמו שאר הדפוקים בכיתה שלך."
"לא, אני לא מתעניין בזה ממש," אמרתי לה. זה מעניין שהיא מכירה
את שאר האנשים בכיתה שלי. כנראה היא עקבה אחרי או משהו.
"אבל תגידי לי עכשיו, איך הגעתי לבית שלך? זה נורא מוזר לי
להתעורר במיטה זרה, עירום, ומיד לפגוש מישהי שבחיים לא הייתי
מעיז לחשוב שהיא הייתה יורקת לכיוון שלי בכלל," שאלתי אותה.
היא שינתה הבעת פנים ולקחה את ידי. הלכנו לסלון והתיישבנו על
הספה הגדולה, כשגופינו פונים זו לזה. הבטתי בעיניה, צבען היה
חום בהיר והן היו פשוט יפות. ואז היא התחילה עם הסיפור.
"לא יודעת אם אתה זוכר, אבל לפני יומיים, זה היה יום שלישי.
נסעת לתל אביב עם ידידה שלך, לערב במה הזה שיש. אני לא יודעת
מה אתם מוצאים בזה בכלל. בכל אופן, ביום למחרת חזרתם בצהריים
ועצרתם ברמת ישי. לפי מה שהבנתי נכנסתם לפאב כדי לשתות." זה לא
נראה לי הגיוני, כי אני לא שותה אלכוהול, לפחות לא בידיעה.
"אני לא יודעת מה קרה לך, כי שמעתי שהתנהגת נורא מוזר," היא
המשיכה, "העיניים שלך היו אדומות והתנהגת בחוסר אכפתיות. אמרו
לי שמישהי באה אלייך לשאול מה השעה ואתה בכלל לא שמעת אותה. לא
יודעת מה קרה לך בכלל, כי אני יודעת שאתה לא כזה."
לא ידעתי אם להאמין לה. לא ידעתי מה לחשוב. ידעתי שזה לא אני.
אני לא עושה כאלה דברים. אני לא הולך לפאבים, אני לא שותה,
ואין לי מה לחפש ברמת ישי. הייתי חייב להפסיק אותה וביקשתי
להשתמש בטלפון. "כן, בטח, תרגיש חופשי," היא אמרה.
מיד התקשרתי לידידה שלי שנסעה איתי לתל אביב, כדי לשאול אותה
מה קרה שם.
"היי," אמרתי בחוסר סבלנות. רציתי כל כך להתנפל עליה ולקבל את
התשובות שהיו חסרות לי בזיכרון.
"אוו, תראו מי זה! לאן נעלמת לנו?" היא אמרה בציניות מלווה
בהתפעלות.
"אני פה אצל ידידה שלי. זה לא משנה עכשיו. תגידי לי, מה קרה
בערב במה ביום שלישי? כי אני לא זוכר כלום מזה."
"אני הייתי מתפלאת אם אתה כן זוכר משהו בכלל, כי אחרי כמות
כזאת של מה שעישנת, חשבנו להשאיר אותך שם ולקחת אותך בבוקר,"
היא צחקה. התחלתי להתרגז.
"נו, תפסיקי כבר. אני זוכר שהם עישנו שם משהו, אבל אני לא
עישנתי כלום. את יודעת שאני לא מעשן!" צווחתי עליה.
"ומה אתה חושב, שהעשן של החומר הזה הוא ליופי? זה השפיע עליך
בכיף, והתחלת לעשות שטויות. כמה מהם מה-זה התעצבנו עלייך, כי
חיסלת להם כמעט את כל הסיגריות," היא אמרה, תוך כדי צחוק
מתגלגל שפרץ.
"בסדר, אז הייתי מסטול. ומה היה אחר כך? שמעתי שהיינו ברמת
ישי. מה קרה?"
"טוב, זה היה ככה," היא התחילה לגולל לי את מעללי בעיר הגדולה,
"לעידו היה אוטו אז הוא אמר שהוא ייקח אותנו לבית של דודה שלי,
שתלך לישון ותירגע קצת. אבל הדרך לאוטו נראתה ארוכה
מתמיד...אני מרחמת על האישה ההיא שעברה לידך. לא רק שהיית
מסריח מסיגריות, אז התחלת לדבר איתה, אני כבר התחלתי לפחד שהיא
תלך למשטרה ותגיש נגדך תלונה על הטרדה מינית...התחלת איתה
בצורה כזאת גברית מגעילה, ראו שזה לא היית אתה."
נשארתי עם פה פעור, בעוד היא מתייחסת לזה כאל דבר כל כך
טריוויאלי, כמו איזו בדיחה שהיא שמעה לפני חודש.

המשך יבוא...