סג"מ ארנון הביט במדי האלף התלויים על הקולב תוך שהוא סוגר את
הכפתורים האחרונים של חולצת הבית הרפויה. המדים המגוהצים היו
שארית של סדר בבלאגן ששרר בחדרון הקטן, ספק ביתן ספק צריף.
מפות היו מפוזרות על השולחן ומודבקות ברישול על לוחות השעם שעל
הקירות, לצד סיכום סדרי כוחות, דיווחים, הוראות, התרעות ושאר
ניירת. השעון השולחני שקנו לו במתנה לטקס סיום קורס קצינים שכב
על צידו, זנוח. לא היה מקום לתזכורות מהבית בכל השיגעון הזה.

הוא שלח ידו לפס המתכת השחור שעל הכותפת, מהורהר. רוב החברים
שלו היו עכשיו על האוטובוס בדרך חזרה מהקרייה או מגלילות, או
מהעבודה, ורק הוא צריך להתמודד אם הכאוס המוטרף הזה. בסך הכל
ילד בן עשרים, שהדבר הכי מסובך שהיה צריך לתאם עד אז היה
יציאות של החבר'ה ביום ו'.

למה אני כאן? בשביל חתיכת מתכת? בשביל הסטיגמה? בשביל להגן על
ביטחון מדינת ישראל? למה בעצם חתמתי?

אפילו משכורת סבירה לא מקבלים כאן. לא שזה שינה לו, היה לו כל
מה שבן אדם יכול לרצות, ועדיין הוא בחר בדרך הקשה.

הוא הניף את רצועת הגלילון מעל לראשו, ויצא החוצה אל הקור. זה
לא היה סתם קור של רחובות עירו בשלוש בלילה בחורף גשום. זה
היה, סליחה על המטאפורה שהפכה למציאות, קור חודר עצמות. קור
שגרם לך לרצות לזרוק את הכל בשביל תנור שעובד.

בדרך לביתן של המג"ד הוא חלף על פני סוללת העפר שמעבר לה חויבו
הם להסתובב עם אפודים. אם לא הייתה הסוללה הזאת, הוא היה נורה
עכשיו בוודאות, סתם כך. החושך שמעל לסוללה הואר בהילה
הכתומה-כחולה שאופפת ערים גדולות, ועל הגבעות הרחוקות ניתן היה
לראות אורות של יישובים. התנחלות? כפר? ואולי בסיס אחר? לשנוא?
לאהוב?

בחושך, כל האורות היו אותו דבר.

הוא דפק בדלת, נכנס והצדיע. מפקד הגדוד היה רזה יחסית לתפקידו,
מה שאמר שהוא שקל רק בסביבות ה - 90 קילו. רוב המג"דים בשריון
כבר לא יכלו להידחק לתוך צריח טנק.

"ערב טוב ארנון."

"ערב טוב המג"ד." ארנון ענה, מחייך בביישנות משהו. הוא היה
בגדוד רק שבוע, ועוד לא קרא למפקדו הישיר בשמו הפרטי.

"הפקידה העבירה אליך את המזכרים לגבי הפעילות שלך מחר?"

אני צריך פקידה יותר ממך, חשב ארנון במרמור. בקול אמר, "לא
הספקתי לעבור עליהם, המג"ד, הייתי עסוק ב-"

"טוב, מה שקורה זה שמחר אתה והמשקי"ת נפגעים של החטיבה נוסעים
לבקר משפחות שכולות של הגדוד באיזור המרכז. דרור חוזר למפקדה
רק אחרי החג, ולכן יכול להמשיך לעשות את העבודה שלך בזמן שלא
תהיה פה. היא ממש חמודה, אגב. ג'ינג'ית." המג"ד הוסיף בקריצה.

ארנון לא שמע את המילים האחרונות. כל דקה שהייתה לו עם קודמו
בתפקיד הייתה קריטית לחפיפה שלו, והמג"ד גזל לו עכשיו יום שלם.
יום שלם! מה, הוא צריך לנחש איך לעשות את העבודה שלו? הגדוד לא
יכל להרשות לעצמו אדם בתפקידו של ארנון שלא ידע מהחיים שלו.

ארנון ניסה לבטא את עצמו, את חששותיו, את מחאתו, אך כל מה שיצא
זה : "המג"ד, אבל... עכשיו? זה לא..."

"לא מה? לא חשוב? לא בשביל זה עברת קורס קצינים? אתה לא עובדת
סוציאלית?" המג"ד נבח עליו, רוכן קדימה בכיסא המשרדי השחור
שלו. "חייל, אתה קצין בגדוד הזה והחובות שלך לא מסתכמות בהגדרת
התפקיד שלך. ברור?! את מי אתה רוצה שאני אשלח, חוץ מזה?"

כולם יודעים מהחיים שלהם, נאנח ארנון, חוץ ממני.

"זה מזכיר לי, ארנון, קפוץ הערב ל'זקן נאמן' שעל גבעה ארבעים
ושבע. יש לנו שמה כמה מילואימניקים ואני רוצה לדעת אם הם
שומרים או מגרבצים. המפקד שמה קוראים אותו אריה, ושלא יתפוס
עליך תחת."

בניגוד אליך, המפקד.

"כן המפקד."

הרכב הממוגן דהר בשבילי העפר, מעלה עננת אבק שנראתה רק כשהאירו
עליה הפנסים האחוריים. הנהג של ארנון היה בחור קווקזי צעיר
שפספס כנראה את כל שיעורי הבטיחות בבה"ד. ארנון נשען לאחור,
מוודא שהוא חגור. האפוד הקרמי שלא לא היה סגור, וכך גם קסדתו.
כדור, התהפכות, מה זה כבר משנה.

את ה'זקן' ראה זמן קצר לאחר שאורות המוצב שלו נעלמו מאחורי
גבעה. זאת אנטנה, שנחה על ראש גבעה באמצע שומקום בשטחים.
שלושים מטר ממנה נמצאה אנטנה של אחת מחברות הסלולארי הגדולות,
ובין השתיים הייתה עמדה קטנה וצריף ששימשו את השומרים. ל'זקן'
ודומיה היה שם רשמי אחר, אך בקשר האזורי כינו אותם 'זקן נאמן'.
לא בגלל שהן היו בשטח הרבה זמן (האנטנה התבססה על טכנולוגיות
חדישות חסינות-האזנות או משהו כזה), אלא על שם המילואימניקים
המסכנים שבדרך כלל נשלחו לשמור עליהן.

הרכב עצר בחריקת בלמים, וארנון יצא החוצה. הדבר הראשון שקידם
את פניו היה שיעול, ואחר כך קללה.

"מה??"

"למה אתם עושים כל כך הרבה לכלוך? יש לי בעיות נשימה, אתה
יודע." מחה אחד השומרים. הוא היה לבוש ברישול מזעזע, החולצה
הגדולה-מדי לא רכוסה ומחוץ למכנסיים, הנעליים אפורות לבנות,
והרובה תלוי על כתף אחת ולא בהצלב. הוא אחז סיגריה בין שתי
אצבעות, ואיפר אותה.

"זה בגלל שאתה מעשן." העיר לו השומר השני, והשלישי פצח בשיר.
"תפסיק כבר לעשן, תפסיק כבר לעשן, עם כל החברים תפסיק כבר
לעשן!"

השניים האחרים הצטרפו אליו, מוחאים כפיים. ארנון העריך את גילם
בשלושים-מאוחרות-ארבעים-מוקדמות. אבא שלו היה בן ארבעים וחמש.

"איך השמירה?"

"אווו!!" אמרו שלושתם כאיש אחד, והמעשן הוסיף. "כסס-אמק, יא
חנג', יותר חרא לא מצאת בשבלינו?"

ארנון עמד שם, המום. שני אנשים מוספים יצאו מהביתן, אחד קרח
לחלוטין ומבוגר מהשאר, והשני בן לא יותר מעשרים ושש.

"אני לא רוצה להעליב, אבל נראה לי שאתם לא סגורים על עצמכם
יותר מדי שם בגדוד." אמר המילואימניק הצעיר בחיוך רפה. "זה לא
נראה לך קצת מוגזם?"

ארנון מצמץ בעיניו, מנסה להבין על מה בדיוק החווה המילואימניק
בידו. ואז הבין.

"אתה תופס ששלחתם שנים עשר מילואימניקים לשמור על שתי
אנטנות?"

"ראה, אנחנו התנדבנו לשירות מילואים נוסף כדי לשמור על החיים
של הילדים שלנו, לא על אנטנות של סלקום." סיכם המילואימניק
המבוגר בפשטות.

ארנון הנהן בראשו, אך לא ענה. מה ניתן היה להגיד להם? הרי
להתחמק מצו שמונה הפך להיות חביב לאומי, וחוץ מזה הוא הסכים עם
כל מילה.

הוא נרעד טיפה בגלל הקור המקפיא, והצמיד את זרועותיו לצידי
גופו כדי להתחמם.

"אנחנו לא מתבכיינים." הצעיר מיהר לתקן. "מבחינתי, אם אתה אומר
שלשמור על האנטנה הזאת חשוב כמו אבטחת ישובים או פעילות
מבצעית, אני לא אגיד לך לא. גם אני הייתי קצין, ואני סומך עליך
בליינד."

יופי, התנשאות מקצין פזמני"ק, חשב ארנון. את זה יש לי מספיק
בגדוד. תכף הוא יספר לי סיפורי גבורה מהאינתיפדה הראשונה וימי
הפלמ"ח.

"אבל אתם יכולים לעזור לנו קצת."

"איך אני יכול לעזור לכם?" ארנון שאל. סוף-סוף השיחה זחלה
לכיוון פרודוקטיבי. שאר השומרים הסתכלו עליהם בסקרנות, וארנון
היה מודע לפתע לכך שאין אף אחד ששומר עליהם עכשיו.

"בוא, כנס, תראה איך אנחנו חיים פה כבר שלושה ימים." הצעיר
הזמין אותו. השומרים האחרים מלמלו משהו על ווילה בסביון, וחזרו
לעמדותיהם. ארנון עקב אחרי הצעיר לתוך המבנה.

הצריף היה עשוי בחלקו מבטון, חלקו מעץ, והזכיר לארנון את
המחסנים שהיו בבית הספר היסודי שלו. אלו עם הגג הגלי, שהם נהגו
להתפלח לתוכם... הקירות לא בודדו מהקור הנורא, ובטח שלא יכלו
לספק כל הגנה מקליעים, שלא לדבר על פצצות מרגמה. הרצפה הייתה
מרוצפת לחלוטין בשקי שינה, ובחלקם התנועעו אנשים ישנים. הריח
היה בלתי נסבל כמעט כמו הקור. לא היו חשמל, מקלחות, או
שירותים. על השידה היחידה בחדר נחו גזיה ושורה של פלאפונים
כבויים.

"לפחות יש קליטה." התבדח המילואימניק הקרח.

ארנון לא הבין איך מישהו בכלל חשב למקם שם מילואימניקים בתנאים
האלו. אם היו שמים שם את הפלוגה שלו בטירונות, תוך יום כולם
היו מגישים קבילות נגד כל העולם, מזייפים גימלים או אפילו
דורשים לפגוש קב"ן.

הוא צעד לאחור ללא משים, והתנגש במשהו רך. המילואימניק עליו
דרך בטעות נאנח והסתובב בתוך השק"ש.

"תשמע... אריה, נכון?" ארנון פנה אל הצעיר בקול בלתי-יציב,
לאחר שנמלט מהצריף, "אני אראה מה אפשר לעשות בגדוד, ואחזור לפה
בהקדם האפשרי."

שניהם חיככו את ידיהם כדי להתחמם קצת. הקור היה מטורף. שלושה
ימים ככה, רק עם חרמוניות! ולישנים לא היה אפילו את זה.

"אני אגיד לך בדיוק מה צריך לעשות, אחי." המילואימניק הצעיר
ענה, משלב את זרועותיו. "אנחנו צריכים בקבוקי שתייה, כמה
ארגזים של קוטג' ושקיות לחם פרוס, פנסים, חרמוניות, גופיות
תרמיות, סוודרים... ולמרות שאני לא מעשן מאז השחרור, גם כמה
פקטות של סיגריות. מעשנים פה מרלבורו וקאמל בעיקר. חוץ מזה, לא
צריך פה שניים-עשר איש."

ארנון עצר את ההתנגדות שצברה תאוצה בתת-מודע. הכל הגיע להם,
ויותר. "אני אשתדל."

"זה כל מה שאני מבקש. להתראות מחר."

בערב, לאחר שכבר נכנס למיטה, ארנון התקשר לחבר שלו ששירת בחיל
המודיעין. בקצה המודעות הוא חשב על כך שהשיחה בטח משודרת דרך
האנטנה בגבעה 47. אחרי שהחבר עדכן אותו בתוצאות האחרונות של
מכבי בכדורגל וכדורסל ("דיר באלאק אתה לא חוזר שישי-שבת, יש
דרבי!"), שאל אותו החבר לגבי המצב.

"שלא תדע מצרות, מצטברת לי עבודה בקצב מטורף, עם כל ההתרעות
מסביב ושאר בלגאנים. אבל אתה ידוע מי הכי נדפק פה?"

"הפקידה הפלוגתית?" נשמע צחקוק מעברו השני של הקו. "ארנון, אל
תגיד לי שגם אתה..."

"לא, דביל, אני מדבר על המילואימניקים." ארנון ענה, פניו
מתאדמות קלות. הבחור היה כבר טמון באדמה לולא הגדוד הזה ששמר
לא יותר מעשרים קילומטר מביתו, והוא עוד מתבדח!

"לפחות להורים שלנו יש כבר פטור." הכל מעברו השני של הקו נשמע
יותר רציני. "אבל תראה, בסך הכל החבר'ה האלה שומרים על עצמם
ועל מה שחשוב להם. כמוני וכמוך."

"ממש לא!" ארנון נזעק. "יש לנו שת- אני מתכון, קבוצה גדולה של
מילואימניקים שכל הג'וב שלהם זה לשמור על אנטנה."

החבר שאל אותו אם מדובר על סוג מסוים של אנטנה. ארנון ענה
בחיוב ובחוסר רצון, בידיעה שיש סיכוי לא רע שלשיחתם יש עוד
מאזינים לא חברותיים.

"אני, בתור איש מודיעין," התפאר החבר, "יכול להבטיח לך שהם
עושים עבודה חשובה. בלי האנטנות האלו, היה יותר בטוח להעביר
הודעות ממקום למקום בעזרת סימני עשן. אם יורידו לכם אנטנה, זה
ישתק את כל הגזרה."

כן, ספר את זה לאויב, חשב ארנון בשאט-נפש. אולי גם תגיד להם
איך מגיעים לשם.

"או קיי אז הם עושים עבודה חשובה, אבל התנאים שם זה... אתה לא
היית מחזיק שם יום."

"אני עלול להפתיע אותך."

"אולי, אבל לא מגיע להם. הם כבר נתנו את השלוש - או - ארבע
שנים שלהם, הם לא צריכים לאכול קש כאילו הם בטירונות. לעזאזל,
האוהלים ב 03 היו הילטון ליד מה שיש להם."

"אני יודע שזה מכעיס אותך." החבר הרגיע אותו, "אבל בשביל מה
עשית קורס קצינים? יאללה, לך למג"ד, ספר לו מה המצב, ועשית את
המעשה הטוב שלך להשבוע."

אבל זה לא עזר. למרות תחינותיו, המג"ד שלח את ארנון למחרת עם
המש"קית נפגעים הג'ינג'ית לביקור אצל משפחות שכולות. המש"קית
הייתה מקסימה וחברותית, והיום עבר בנינוחות. רוב המשפחות היו
של חללי מלחמת יום כיפור, כך שהיגון כבר שקע ופינה קצת מקום
לנורמליזציה. הם אכלו ארוחה טובה בעזריאלי, וחזרו לבסיס בבוקר
שלמחרת. היום, ובעיקר הלילה, כמעט השכיחו את המילואימניקים
מתודעתו של סג"מ ארנון.

כמעט.

ארנון בלם את הרכב, מנסה להעלות פחות ענני אבק הפעם. הוא ירד,
טרק את הדלת, ומיהר אל הצריף. השומר שבעמדה ייצא ממנה, ונראה
קצת נבוך.

"הבאת לנו את הדברים?"

"כן כן, בטח. חלק לפחות. יאללה, תעיר שניים-שלושה חברה ותאזרו
לי לסחוב את הארגזים מהאוטו."

"חכה!" זרועות נשלחו לעברו, אך הוא התחמק מהם ונכנס אל
הצריף...

... וגילה שם רק ארבעה שקי שינה. שניים ישנים, ועוד שני שומרים
בחוץ... בהחלט לא איך שהשאיר אותם.

"איפה כולם?" הוא הזדעק, שומט בזעם את קסדתו לרצפה. אחד
מהמילואימניקים התעורר ושפשף את עיניו. זה היה הצעיר משלשום.

ארנון אחז בכתפו בחוזקה. "אריה, איפה כולם?!"

"בוקר טוב גם לך." הוא גיחך, אצבעותיו מלטפות זיפים בני כמעט
שבוע שבלטו למרות האור הקלוש. "השאר נחים במקום אחר. חלק יבואו
לפה מחר להחליף אותנו."

"מה?! איפה הם?! זה עריקות, זה נפקדות!!"

"קח את עצמך בידים." אריה נעמד, שק השינה נושר ממנו כמו קליפה
של גולם. "אחרי שלא הגעת אתמול החלטנו כולנו לא לחכות עד
שתתאפסו על עצמכם. אם האנשים פה ישרפו, הם גם ככה יזרקו זין
בשמירה. אז החלטנו שאנחנו מתחלקים לשלוש קבוצות של ארבעה
חבר'ה, ושומרים ארבע-ארבע יום אחד משלושה."

ארנון הנהן בראשו לשלילה. "בחייאת, אריה, זה יותר טוב מהשמירות
שלי בקק"ץ. אין שום סיבה ש-"

"אתה לא מבין? אתה לא מבין שהחבר'ה האלה לא בקורס קצינים או
בטירונות, שהם כבר נתנו את הזמן שלהם למדינה? רובם לא ילדים
כמונו, לרוץ על ג'בלאות זה באמת כבר לא בשבילם. פיזית. לכן אתה
עושה את השירות הסדיר בגיל שמונה-עשרה ולא בגיל שלושים."

"איך הם בכלל יצאו מכאן?" ארנון שאל בחוסר אונים.

"אחד מהחבר'ה פה גר באריאל, ואישתו קפצה לפה עם הטנדר שלהם.
ואל תבכה לי על נהלים - בשביל המתנחלים, הגבעות האלו הם כמו
אזור עזריאלי בשבילך. מסוכן שם, אבל לא תלך שם עם אפוד קרמי,
נכון? אם יש בעיות, אנחנו מרימים להם טלפון והם צ'יק-צ'ק פה."

ארנון יצא מהאוהל בצעד כושל. הוא שקל את האפשרויות שעמדו
לפניו. אם ידווח למג"ד, החבר'ה האלה שבסך הכל התנדבו להיות פה,
יחטפו עונשים רציניים בעוד אנשים שלא התייצבו למילואים לא
מקבלים עונשים ויכולים להמשיך וליהנות משגרת חייהם. לעומת זאת,
אם לא ידווח, אז הוא...

מבטו נתקל באחד השומרים. היה זה השומר המרושל משלשום, לבוש
באותו רישול. ארנון דמיין אותו עם חליפת עבודה במקום
מדי-צעצוע. האיש הזה בטח היה רואה חשבון או בנקאי, והוא פה.
הוא פה בלי לחשוב על 'עצמי', על מה יקרה אם הבוס בעבודה יכעס
עליו בגלל שהוא עוזר, ולכן נעדר מהעבודה...

השומר הוציא קופסא של קוטג' מתא המטען של הטנדר, תלש את המכסה
והחל לנבור ברעבתנות.

משהו צריך להיעשות, והרי בקורס הקצינים האביסו אתם בחשיבותה של
יוזמה. ארנון פנה לאריה.

"אני מתכוון להישאר פה לשמור אתכם היום. עם חמישה אנשים אפשר
לשמור שני אנשים ארבע-שמונה וחילוף איש כל שעתיים."

"אחי, אתה תותח! חבל שלא היו לי קצינים כמוך כשהייתי מ"פ."
חייך אריה חיוך רחב, וטפח על כתפו של ארנון. "בוא, אני אכיר לך
את הגיזרה, ואחרי זה נראה איזה צ'ופרים הבאת לנו."

מוקדש לקמ"נים הגדודיים של מרץ '02.