איך שקלדרון חילקה לי את התעודה ישר הכנסתי לתיק בלי להסתכל
אפילו. והייתי עצוב לא בגלל התעודה אלא בגלל אמא שלי. ורד ישר
ראתה שאני עצוב ואמרה לי לא נורא וגם החזיקה לי את היד, ולא
היה אכפת לה שכולם רואים.
אחר כך הכניסו אותנו את כל הכיתות של השכבה לתוך האולם ספורט,
וכמעט לא היה בכלל אוויר לנשום, ולא היה בכלל מקום לשבת. אז
מצאתי מקום על הסוס קפיצה אבל פלר ישר התלבש עלי ואמר לי לרדת
כי זה מסוכן, ולא משנה שאחר-כך קלדרון והיועצת הלכו לשבת שם
בעצמם.
אחר-כך התחילו להראות לנו איזה מופע מטומטם שנקרא טקה טומבה,
ככה באלוהים, טקה טומבה, הרעיון של המופע היה שהם הביאו איזה
מליון כלי נגינה של הקשה, והתחילו להסביר מאיפה כל אחד הגיע
ומה ההסטוריה שלו וגם הדגימו קצת.
בסוף הם ביקשו מתנדבים מכל כיתה, ובגלל שפלר גירש אותי מהסוס
ולא היה לי מקום לשבת, ישר קלדרון ראתה אותי ואמרה לי "אתה עם
התעודה שלך, הראשון שצריך להתנדב". ככה אמרה לי וכולם שמעו
והסתכלו עלי, ומה זה בכלל קשור התעודה להתנדבות.
ורד ראתה אותי מרחוק וקמה לבוא איתי כאילו ידעה שאני הולך
לעשות בעיות, אבל לא עשיתי, דווקא, בכוונה. הלכתי להתנדב בלי
להתווכח וקלדרון נורא התפלאה.
עליתי איתה על הבמה והיו שם כל המגעילים האלה מ-וו אחת ו-וו
שלוש, סיון עם הנמשים, ואבי כריש שקראו לו ככה בגלל הפלטה של
השיניים, ויוסי הבלונדיני הבן של המורה ציפי, ועוד שלושה שלא
הכרתי. ואז המנחה של הטקה טומבה אמר "עכשיו כל אחד יבחר כלי
הקשה ואנחנו נעשה הופעה".
כולם רצו מהר כדי לבחור כלים ואני בכלל לא הבנתי מה צריך
לעשות, אז הוא בא אלי והיה לו מסריח מהפה והוא צעק עלי עם
המיקרופון "מה אתה בהלם, לך תבחר כלי לנגן עליו".
אבי כריש בחר את הדבר הזה עם המקלות הקטנים, סיון לקחה את
הכפתורים האלה של האצבעות, וורד הביאה שני תופים קטנים אחד
בשבילי ואחד בשבילה, אבל אני לא לקחתי. המנחה הרים את המקל
שלו, הפעיל מוסיקה חשמלית ואחר כך התחיל להצביע על כולם עם
המקל לפי התור, וכל אחד עשה בתורו הופעה קטנה.
סיון המגעילה התחילה לרקוד עם הכפתורים וכולם מחאו לה כפיים.
אבי כריש ניגן עם המקלות של הפיקולו איזה שעה וגם מחאו לו
כפיים. ורד דפקה על התופים לאט והתופים נתנו קול נמוך ועצוב
כזה טום טום טום טום טום כאילו כבר ידעו מה הולך לקרות. ואז
המנחה הצביע עלי בכוונה, כי הוא ראה שלא לקחתי שום דבר, ונהיה
שקט כזה, אפילו המנגינה האלקטרונית כמעט הפסיקה, כולם צעקו לי
תנגן כבר תנגן, וגם בוז, בוז.  וורד הסתכלה עלי ישר בעיניים
ואמרה לי "תראה להם, עכשיו תראה להם".
אני ישר רצתי לקצה של הבמה שמה עמד גונג ענקי בצבע כסף, הרמתי
את המקל שלו ששקל איזה מאתיים קילו, והתחלתי להרביץ לו בכל
הכוח, בום בום בום בום. נהיה באולם כזה רעש נוראי, והמנחה
הוריד את המקל שלו וצעק לי במיקרופון "תפסיק כבר משוגע", אבל
אני לא הפסקתי ונתתי יותר חזק, בום אחד בשביל קלדרון ואחד
בשביל התעודה ואחד למנחה ואחד לכל המגעילים שקפצו עלי להפסיק,
אבל אני המשכתי ונשכתי אותם והרבצתי עם המקל, וגם ירד למשהו
דם, ואחר כך אמרו לי שפתחתי לאבי את הראש, ואז גררו אותי
החוצה, ולקחו אותי לחדר של היועצת ושמה חיכיתי לאמא שלי.
וככה זה נגמר כמו שזה התחיל, ורד באה עם התיק שלי והחזיקה לי
את היד ואמרה לי שלא נורא ושהיה מגיע להם, ושאני לא יהיה כזה
עצוב, אבל הייתי.