אני שונאת לכתוב דברים בנאליים ושגרתיים.
אז חשבתי שאם אני אכתוב קצת על אירועים חריגים מהחיים שלי-
אולי אני אצליח ליצור משהו אחר...שונה.
התחלתי לכתוב על אהבה נכזבת ומהר מאד גיליתי שאני ממש לא
היחידה. אחר כך ניסיתי לכתוב על "בעיות הגיל" ושוב הבנתי שאין
בזה שום דבר מיוחד וכולנו חווים את אותם הדברים, אולי התוכן
שונה במקצת אבל המהות והשגעונות דומים עד כדי גיחוך...
כשגלשתי לנושאים שאולי לא באמת נוגעים לחיים שלי, אנשים שקראו
את מה שכתבתי הסתכלו עליי במבט מוזר של רחמים ומיד הציעו את
עזרתם.
כבר לא נשארו לי נושאים מרתקים, מבהילים, אמיתיים או סתם
קיטשיים וחסרי תוכן משמעותי לכתוב עליהם.
זאת הפעם הראשונה שאני נועלת את המחברת שלי ולא יודעת מתי או
אם בכלל אני אפתח אותה שוב...
כשהחזרתי אותה למקום, הבנתי שמצאתי נושא שיש בו מן היצירתיות
ואולי אף מהמקוריות.
כתבתי על מה ועל כמה שאין לי מה לכתוב.
כשנכנסתי לאתר שבו אמנים צעירים מעלים על הכתב את כל מה שרק
רצו- המציאות היכתה בי שוב!
הנושא שמצאתי כאמור- לא יצירתי ובטח שלא מקורי!
כבר כתבו עליו, כבר שמעו אותו, כבר הרגישו ועברו אותו...
בטח נתפסתי לסתם רגע של שיעמום והחלטתי שנתקעתי "בשלב".זה קורה
לי לפעמים, אני אוהבת לעשות דרמה מכל דבר...
אחרי שקראתי שוב מה שכתבתי, הבנתי שלמרות זאת יש משהו מיוחד
בדף הזה. מעולם לא כתבתי בפשטות גמורה כמו שכתבתי כאן, תמיד
ניסיתי לקשט את הסיפורים שלי שלי במושגים מתוחכמים או בתיאורים
מעוררי התפעלות. כאן- כל זה...לא היה.
הייתי אני, נטו.
יכול להיות שמדי פעם עדיף להיקלע לאיזה רגע משעמם...