קמתי היום בבוקר והיה יום רגיל. יום שמש כזה רך ומעצבן.
קרה לכם לפעמים שזה מה שהרגשתם ?? את הדביקות המסריחה הזו של
השמש הנעימה??
אז קמתי. קמתי והלכתי הישר אל המטבח. בלי לצחצח שיניים, בלי
לנקות את הפנים, ישר אל המטבח.
שם חיכתה לי כוס שוקו גדולה עם ציור של פיל ירוק עליה.
למה לעזאזל הפיל הזה ירוק ??? ולמה לשוקו יש טעם חמוץ פתאום ??
אויש.. אני חושבת שזה בכלל לא השוקו לי.. זה בטח השוקו שאח שלי
הקטן שכח לשתות לפני שהוא הלך לבית ספר.
לא משנה, המשכתי לשתות. זה מוכרח להיות מהיום.. וחוצמזה אין לי
יותר מדי כסף לקנות לעצמי משהו אחר. רגע, אבל יש מקרר, לא??
שיט.. אבל פסח עוד כמה זמן אז בטח אמא לא טרחה לקנות דברים
מענינים..
לא יודעת. זה יום מוזר. לקחתי את מיטב מחלצותיי (חולצת פוטר עם
קפוצון כחול וג'ינס שלא כיבסתי כבר שלושה שבועות) והלכתי
למכולת של זכריה. בדרך פגשתי את הדוור. הדוור הזה כל הזמן קורא
לי בשמי בתוספת "היפה". אני יפה?? שילך להזדיין. נמאס לי
ממנו... ועוד עכשיו שעדיין לא צחצחתי שיניים ולא שטפתי פנים..
אז איך אני יכולה להיות יפה לעזאזל ? שיסביר לי הזבל הזה..
לא משנה, זה גם ככה לא חשוב.
נמאס לי מכולם הבוקר. אני צריכה שינוי...
בהמשך הדרך עברתי דרך גן ישראלה. אוי... הגן הזה... כמה
נוסטלגיות יש לי... אני זוכרת איך הכרחתי את כול הילדים להיות
חברים שלי ושיחדתי אותם על ידי מכתביות. מה אני אעשה תגידו ??
הייתי ביישנית דאז. עכשיו אני כבר לא. עכשיו אני סתם נערה שאף
אחד לא מתייחס אליה יותר מדי.
לא תשומת לב עודפת, לא יותר מדי יופי, לא גוף רזה זה בטוח ובטח
שלא טיפת אופטימיות לחיים.
אני צריכה שינוי. ידעתי את זה כבר מזמן.
חשבתי לעצמי שאני יכולה ללכת ולפתח כשרונות חדשים. לא יודעת..
אולי ללכת להתנדב באיזה גן של ילדים עיוורים... אבל אז נזכרתי
שאני דיי דיסלקטית בכל מה שקשור לנסות לזכור דברים, ואני בטח
לא אדע את שפת הסימנים... אוופס... טעות. הכוונה היתה לילדים
אילמים. כמה שהילדים האלה מסכנים... אבל לפחות יש להם שקט...
הם חיים באופוריה... אף פעם לא צועקים עליהם כמו עליי לדוגמה.
כל הזמן צועקים עליי. כבר מזמן הפסיקו למען האמת לצעוק עליי,
כי הם יודעים שאני לא מקשיבה אף פעם.. אולי זו הסיבה שההורים
שלי מתחילים לרמוז על זה שאני צריכה לעוף מהבית. אז אולי אני
באמת אעוף לי...
אולי זה איזה רמז לשינוי הצריך לבוא עליי לטובה ? טוב, אז אני
אעשה שינוי.
הנה. הגעתי לזכריה.
איזה זקן הוא... תאמינו לי... אין לי מושג מה יש לו כל החיים
לעשות במכולת הקטנה הזו. אדם צריך ספייס בחיים... וגם הוא צריך
חופש מאשתו, אורנה. בעצם ככה קוראים לה?? לא זוכרת.. הזכרון
היחידי שיש לי ממנה הוא שפעם פתחתי את המקרר לקחת שוקו והיא
צעקה עליי שזה מבזבז חשמל, אז סגרתי. אה.. וגם אז היא צעקה
עליי שבגלל שאני סוגרת חזק את הדלת של המקרר אז היא תשבר ואבא
ואמא יצטרכו לשלם. טוב, מה אכפת לי... שישלמו. יש להם גם מספיק
כסף לקנות לזכריה חנות יותר גדולה.
אבא עובד כשכיר במאפייה לעוגיות טבעוניות ואמא סייעת לעורך דין
שמן עם שיער לבן. מאיפה יש להם
כסף אתם בטח שואלים, אה? אני אסביר, מיד. פעם לאמא שלי היה דוד
חיים שאהב אותה מאוד. אז הוא זכה בלוטו וקיבל שבץ כי הוא זכה.
אז בגלל שהיא היתה לידו באותו רגע, היא פשוט לקחה את הטופס
ואמרה שהיא מלאה אותו, אז קבלנו את הכסף. ההורים שלי המשיכו
לעבוד כי אמא תמיד אמרה לאבא שאם הם יפסיקו לעבוד אז זה לא
יהיה בריא בשבילם וחוצמזה גם אנשים יתחילו לחשוד שאנחנו עשירים
ויעשו לנו עין הרע.  איזה הורים אינפנטילים אה?? אני אם היה לי
את כל הכסף הזה אז הייתי טסה לאמריקה. כן, לאמריקה!! בטח שם
הכל יהיה יותר טוב.
רגע, אז אולי זה השינוי שאני צריכה בחיים ?? אבל מאיפה יהיה לי
את הכסף? הרי ההורים שלי לא יתנו לי כי הם שונאים אותי בטוח.
זה מה שאבא שלי אמר לי בכל אופן מתי ששפכתי לו בתור האוטו חומץ
הדרים.
וואלה, עכשיו אני נזכרת ! ראיתי בטלויזיה שיש מבצע שאם קונים 2
חבילות של המבורגרים של 'זוגלובק' אז יכולים לזכות בהגרלה
לכרטיס טיסה לאמריקה. אז אני אקנה הרבה הרבה הרבה חבילות של
המבורגרים של 'זוגלובק' ואז לאף אחד לא יהיה סיכוי לזכות ואז
אני אטוס לאמריקה!

ל"סיפורון" הקצרצר הזה אין שום קשר למציאות שבה אני חיה! הוא
נועד רק כדי לפרוק לחצים ומתחים. באהבה.