אף במבט של עשר שנים לאחור, ואף כי התאריך המדויק חסר בזיכרוני
זה זמן רב, אני עדיין זוכר ואף מסוגל להרגיש את אותה תחושה
שאפפה אותי כשראיתי אותה באותו בוקר. אין זה סיפור על אהבה מבט
ראשון, משום שהכרנו כבר קודם, ואף למדנו באותה כיתה בחטיבת
הביניים. תמיד חשבתי שיש בה יופי מסוים, או לפחות בזויות
מסוימות, ולמען האמת, לא נדברנו יותר ממספר מילים מועט עד אז.
באותו בוקר, כשראיתי אותה פילח זרם חשמלי את לבי הצעיר, וידעתי
שהחל מרגע זה, אני שייך לאותה נערה, וכל מה שאעשה למן אותו
רגע, מיועד יהיה לרצות אותה ולהעלות חיוך על שפתיה. וודאי
וחלקכם מעלים חיוך על שפתותיכם, מתוך רחמים על אותו לב צעיר
וילדותי בן שש-עשרה שנים בלבד, אשר כבר חושב כי מצא את אהבת
חייו, כאשר רבים האנשים אשר חיפשו אותה אהבה לאורכה של
ההיסטוריה ורוחבו של העולם, ולא נמצאו להם בסופה של הדרך כי אם
מלאך המוות הכל-יכול, ולצדו האכזבה, אשר בשמחה מופגנת תרכון
לעד מעל גופת המת, ותשמש לנשמתו העלובה תזכורת לכך שאת מה
שחיפש בכל כוחו, נבצר ממנו למצוא. אך אני, גם בחלוף עשר שנים,
מרגיש עדיין את אותה אהבה, ובלחישה אוסיף, שלא להוציא לי שם
גוזמאי או שחצן, שאהבתי אף הולכת וגוברת מיום ליום, וכך אף היה
במהלך פרקי זמן ארוכים בהם לא היינו באותו חבל ארץ ואף לא
באותה יבשת, אך לצערי מקדים אני את המאוחר. כדי שארגיש שסיפרתי
את סיפורי בצורה בה נתכוונתי כך שיימסר בצורה המדויקת ביותר
שניתן, אם ניתן בכלל להשתמש במושג של דיוק לגבי רחשי הלב, עלי
לטייל חזרה על קו הזמן, לאותו יום בו עסקתי בתחילה, ואשתדל
לשמור מעתה ואילך על רצף האירועים, על מנת שלא לבלבל או לשעמם
כל מי שיבחר לקרוא סיפור זה. אם לחזור לאותו רגע בו ראיתי את
פניה, והבחנתי עד כמה מושלמת היא, חייב אני לציין, שמעולם לא
נחשבתי לכובש נשים מהולל, ואף לא קרוב לכך, וכנראה שלעולם כבר
לא אהיה. אותו פיק ברכיים שהיה תוקף אותי בראותי בחורה יפה
בקרבתי היה מוכר לי ויכולתי להתמודד אתו תוך שמירה על קור רוח,
אך לפיק הברכיים שתקף אותי אז, לא היו מתחרים בהיסטוריה הפרטית
שלי, ואם יותר לי להפריז, גם לא בהיסטוריה של כל אותם חסרי
ביטחון מאוהבים.
רצה המקרה, או יותר נכון מחנך כיתתנו, ויום או יומיים לאחר
נפילתי בקסמי אותה אלה, והועברנו לשבת ליד אותו שולחן, כניסיון
של מחנכנו היקר לבודד אותי מחברי כך שאהיה חייב להקשיב למה
שנאמר בכיתה. לו אך ידע איזו טובה מופלאה עשה לי בכך, היה
וודאי מרגיש עצמו גאה על כך שאותו מעשה, שוודאי לא כוון להיות
בעל משמעות עמוקה, שינה את מסלול חיי, ואין לדעת איך היו
העניינים משתלשלים אם היה פועל אחרת. ובכן, כמו שיודע כל אחד
מניסיונו האישי, גם הגדול בביישנים, ברגעי מצוקה ימצא כוחות
שלא ידע שקיימים ויהיה מסוגל לעשות ככל העולה על רוחו, כך גם
אני פתחתי בשיחה עם אהובתי במהלך שיעור תנ"ך משעמם במיוחד,
מאותם שיעורים שכולם ודאי מכירים, כאשר המחשבה, מטעמים של הגנה
עצמית פונה ונודדת למחוזות רחוקים, בהם הכל אפשרי, ואפילו
קיימת האפשרות לנער מאוהב לפתוח בשיחה עם מושא אהבתו. שיחה
ראשונה זו, שלאחריה יבואו רבות, כיאה לשיחה חפוזה תחת עינה של
מורה רוגזת, הרי שניתן להניח שלא הייתה על דברים שברומו של
עולם, ולכן דעתי נוחה עם זאת שאינני זוכר את הנאמר. וכך, מאותו
שיעור ולאורכן של שלוש וחצי שנים לערך, גם לאחר שהתחלפו
המחנכים,  ולא היינו עוד מחויבים כלל וכלל לשבת ביחד, המשכנו
להיות שותפים לשולחן, בלתי ניתנים להפרדה, במידה זו שרובם של
המורים היו פונים אלינו, לעולם לא כיחידים, אלא כזוג, מעין
ישות אחת בעלת שני ראשים. לעולם ביחד, משום שכשאחד מאתנו לא
היה מגיע לשיעור, אם מסיבות של מחלה, או מחוסר רצון, או מכל
סיבה אחרת, היה גם השני פונה והולך מן הכיתה ולא חוזר אלא לאחר
שווידא, כי חלף עבר לו זמן הבדידות והלבד, וחזר לקדמותו השקט
שיחודו באותו "ביחד".
אולי מוזר זה יהיה בעיני מי מכם, אך לי נראה זה אך טבעי,
שיחסינו בכל אותן שנים, לא הגיעו לכדי מימוש פיזי, ונשאו תמיד
את תג ה"אפלטוניות", שנהוג לזלזל בו ולייחס לו אוזלת יד של אחד
הצדדים, בייחוד בקרב בני הנעורים. אין אני אומר שלא שאפתי למגע
שפתיה כנגד שפתי ולעורה הרך והבהיר תחת ידי המלטפות. רציתי
שעיניה הירוקות, שחיוכה המתוק מכל, יופנו אלי ואלי בלבד, אך
נאלצתי להסתפק בפחות, ואף הרבה פחות מכך. כידיד ובן-שיח, שמעתי
על כל אותם בחורים ששפר מזלם ויצאו עם בחירת לבי, ואותו כאב
שחשתי אז, ואשר הגיע לשיא כעבור כמה שנים, במאורע שעוד אדבר
בו, היה קשה מכל כאב פיזי שחשתי אי פעם. כמה השתוקקתי לשעת
כושר מתאימה, בה אוכל לגלות את לבי לפניה, אך מטעמים אישיים,
ובכך רומז אני לחששותיי ולחוסר הביטחון שלי, ומטעמים קוסמיים,
ובכך אני מכוון לחוסר הרגע המתאים, נאלצתי לחכות מספר שנים.
אותו רגע נכסף, ובו גם התבגרתי על חששותיי וגם הרגשתי שהנה,
העולם כולו נתן יד אחת כדי להביאני לדבר מעשה, הגיע בסופו של
דבר, לאחר שסיימנו את לימודינו בתיכון. כמו רוב בני גילי,
השתוקקתי גם אני לטיול קצר באירופה, הזדמנות אחרונה לפרוק כל
עול וליהנות לפני הגיוס לצבא, ושלוש השנים הבאות בעקבותיו.
נדברנו, אני ושלושה מחברי הטובים לטייל באמסטרדם, שהיא כידוע
לכול העיר בה הגבולות בין האסור למותר מטושטשים ביותר, ולכן
מהווה מוקד משיכה לצעירי העולם כולו. כמובן שהצעתי גם
לאפרודיטה שלי להצטרף, אך ברי היה לי שהצעה זו, אך מתוך נימוס
היא, משום שלא ראיתי מדוע תהיה מעונינת להצטרף לטיול עם ארבעה
בחורים, אשר שלושה מהם, היא מכירה היכרות מועטת בלבד. כצפוי
היא בחרה שלא להצטרף, ולא נטרתי לה טינה על כך, משום שזו הייתה
התשובה לה ציפיתי. כך התחלנו אני וחבריי להעביר את זמננו
בשוטטות בין משרדי נסיעות שונים, קריאת מדריכי טיול העוסקים
באמסטרדם, ושיטוט מייגע לא פחות ברחבי האינטרנט, בחיפוש אחר
מקורות מידע לא שגרתיים בדבר אפשרויות הבילוי באמסטרדם,
ובחיפוש אחר מקום נחמד בו נוכל להתאכסן במשך שהותנו. התכנון
היה מפרך, משום שידינו היו כבולות במגבלות שונות ומשונות, כאשר
עיקר הבעיה היה הצורך לתחום את נסיעתנו כך שנצא לאחר מבחן
הבגרות האחרון שלנו, שהיה כמדומני במדעי המחשב, ומצד שני,
היינו חייבים לחזור תוך עשרה ימים, משום שהייתי בין חסרי המזל,
אשר גויסו לצבא כבר בסוף חודש יולי, ולפי החוק חייב הייתי
לחזור ארצה לכל המאוחר,שלושה ימים לפני אותו "יום דין".
באחד הימים באמצעה של תקופת המבחנים, לאחר שכבר הזמנו כרטיסי
טיסה לתאריכים הנבחרים, ובעוד אנו ממשיכים בחיפושים מאומצים
אחר מלון או אכסניה, אשר מחירם יתאם את יכולתנו, צלצל הטלפון
בביתי. כיאה לאדם שאמור לשקוד על תעודת הבגרות שלו, בחרתי שלא
לענות והנחתי למי מבני הבית שיענה. לאחר שניים או שלושה
צלצולים השתרר שקט, ולאחר עוד מספר שניות נשמעה דפיקה על דלת
חדרי, והתבשרתי ששיחת הטלפון יועדה אלי. באותו רגע עוד לא
ידעתי, אך שיחת טלפון זו הייתה אחת השיחות החשובות בחיי
הקצרים, ועתידה הייתה לשנות את העולם כפי שהכרתי אותו. לאחר
הקדמה ארוכה שכזו, לא יפתיע ששיחה זו התקבלה מאהובתי, אשר
התקשרה לשאול האם עדיין לא מאוחר מדי בשבילה לשנות את דעתה,
ולהצטרף לנסיעה לאמסטרדם. הסכמתי מבלי להסס והדרכתי אותה
להתקשר למשרד הנסיעות ולהזמין כרטיסי טיסה לאותן הטיסות אותן
אנחנו הזמנו. כחצי שעה מורטת עצבים, בה ישבתי, ללא יכולת
להתרכז, ורק חיכיתי לאותה שיחת טלפון בה יאמר לי שנשארו
כרטיסים ואחד מהם הוזמן על ידי הבחורה היפה בעולם. משערים אתם
בנפשכם עתה, שלשיחות הטלפון הבאות אני הוא זה שענה, מבלי
שיחלוף צלצול בודד של מכשיר הטלפון. מה מתוק היה הרגע בו
התבשרתי שחלומי התגשם, וחשתי שברצוני באותו הרגע לחבק את העולם
כולו, באותה תחושה אשר חש כל אדם אשר גבירת המזל פוקדת את חייו
ומעניקה לו את הדבר שרצה מכול.
את אותה נסיעה בת עשרה ימים, לעולם לא אשכח. אותו שבוע וחצי,
היה בעיניי אז, וכך גם היום, לחופשה חלומית. אין דבר המשתווה
לבילוי בעיר בעלת חזות עתיקה ועם זאת נשמה צעירה, תחת שמיים
אפורים ואף דומעים לעיתים, עם חברים טובי לב, ועם הבחורה בה
חפץ הלב. הרגע לו חיכיתי היה באחד הלילות הראשונים בעיר. במלון
בו שהינו, שהיה זול, ועם זאת ביתי וחמים, נחלקנו לשני חדרים,
אשר באחד מהם שלוש מיטות ובשני שתיים. אם חושבים על כך היטב
הרי שקיימת פה בעיה מסוימת, הרי לא פשוט הוא לבחורה לשהות בחדר
עם בחור, אשר אינו בן זוגה, ולכן, הפתרון בו בחרנו היה, ששלושת
חברי ישנו בחדר אחד ואני ישנתי עם אהובתי, אשר סמכה עלי והכירה
אותי. העובדה ששנינו שוהים באותו החדר הייתה בשבילי סימן שהנה,
הרגע לו חיכיתי כל אותן השנים הגיע, ועלי לגלות את מה שצופן
לבי. העזרה הנוספת אותה קיבלתי, על מנת שאתגבר על ביישנותי
וחששותיי הגיעה מכיוון בלתי צפוי. אווירת המותרות האופפת כל
קרן רחוב בעיר שוקקת חיים זו, סחררה את ראשי וביטלה לחלוטין
אותן עכבות שנבעו מחוסר בטחון, וכך כל מה שנשאר לעשות היה לנסח
את הרגשות והמחשבות ,להביע אותן במילים, לקוות שלא להיענות
בדחייה מוחלטת. על מנת ולחזור על מה שנאמר במידה מספקת של
דיוק, ולמרות שקיוויתי שלא יגיע רגע זה, יהיה עלי לחשוף
לראשונה את שמה של יפתי. "אנה", כך פניתי אליה בשמה, "אני רוצה
להגיד לך כל כך הרבה דברים, אבל אני מרגיש שכמה שאני אגיד, כך
אני רק אהיה פחות ברור",מה שהיה מובן, בהתחשב שכל גופי רעד
מעצמתו של הרגע וחשיבותו לגבי. "אני רוצה רק להגיד לך, שכבר
כמה שנים שאני אוהב אותך, ואני חושב שתמיד אוהב. זהו, רציתי
להגיד לך את זה כבר שלוש שנים בערך, ואני שמח שלבסוף אמרתי",
כך סיימתי. אנה ישבה מולי, החיוך שהיה על פניה כשהתחלתי לדבר,
נמחק, כנראה כאשר הבינה שאני רציני ולא סתם משתעשע. כואב יהיה
זה מידי לחזור על מלותיה המדויקות, ולכן אסכם בכך, שהיא דחתה
אותי, ואף כי עשתה זו בדרך מתוקה מאין כמותה, עדיין חש אני את
הכאב שחשתי באותו הרגע. יום לאחר מכן עמד בסימן של "עסקים
כרגיל", החזקתי את הכאב עמוק בפנים והטיול נמשך, אבל ברוחי כבר
גמלה בי ההחלטה, שלא לראות את אנה יותר לעולם, לאחר שנחזור
לארץ, וכך אולי יקהה הכאב ואוכל להמשיך הלאה אל עבר העתיד.
לא אלאה אתכם, וכמו כן את עצמי, בקורותיי בצבא ההגנה לישראל,
ורק אומר שגויסתי לחיל התותחנים, ושיום הגיוס היה היום הנורא
בחיי. ההרגשה שהחופש נלקח ממך, ואתה נתון מעתה תחת עיניהם
הפקוחות של אנשים, שכל גדולתם וסמכותם נובעת מכך שנולדו מעט
לפניך, ומטעמים אלו הצטרפו לצבא מספר חודשים לפניך, היא ההרגשה
המתסכלת והחונקת שהרגשתי. מה עוד, שהייתי באוהל אי-שם בשום
מקום, מתייסר בייסורי גמילה, לא רק מהילדות המאושרת, אלא גם
מאותה אהבה, אשר פריה הבאיש וצריך היה להשליכה הצידה בכדי
שתהיה רחוקה מהעין. אינני יודע אם היה זה לטובה או לרעה, אך לא
הצלחתי לשחרר את מוחי מדמותה, וכעבור כשלושה חודשים מיום גיוסי
פגשתי בחבר רחוק אשר דבריו, שמטו את הקרקע תחת רגלי. אותו מכר
פגש בנערתי במקרה, ושמע מפיה, שהיא פגשה בחור הולנדי אשר שהה
בארץ ונישאה לו, ועתה הם מתכננים לעבור להתגורר ביחד בהולנד.
שערו נא בנפשותיכם את תדהמתי, משום שלא רק בחירת לבי הייתה,
אלא גם בת שמונה-עשרה שנים, וזהו גיל בו רוב האנשים, או לפחות
כך חשבתי, אינם מעסיקים את מוחם במחשבות על העתיד, ובפרט כך על
נישואים. ידעתי שעלי לעשות משהו, על מנת שלא לאבד אותה לנצח.
בתור חייל, הרי שאפשרויות הפעולה שלי היו מוגבלות למדי, והרי
לכם מדוע פניתי לאותו כיוון שמשמעו שחרור מהצבא בגין סעיף
נפשי. עוד כשלושה חודשים, שנדמו הרבה יותר, עשיתי בניסיונות
שחרור אצל קציני בריאות נפש שונים, ולבסוף, ביום חורף בסוף
חודש ינואר, צעדתי אל מחוץ לבקו"ם, אדם חופשי למראית עין,  אף
כי כבול באסורי אהבה לאשת אחר.
בבירור קצר שערכתי, גיליתי שהזוג המאושר עבר לחיות בהולנד, והם
מתגוררים בדירה במרכז העיר אמסטרדם. ללא תכנון או ידיעה ברורה
מה עתיד אני לעשות, רכשתי כרטיס טיסה לכיוון אחד להולנד. ארזתי
תיק לא גדול, עם מעט בגדים, וללא דברי ערך, משום ששקלתי את
האפשרות של שינה על ספסל בתחנה המרכזית או בגן ציבורי, כדי
לחסוך במעט הכסף שהיה לי. להורי השארתי מכתב ובו הבטחתי לשמור
על עצמי, וליצור קשר בעתיד הלא רחוק, וכך עזבתי את הארץ,
ונסעתי עוד פעם, פחות משנה לאחר הפעם הראשונה, לאמסטרדם. כה
מוזר היה להגיע לאותה עיר, ובניגוד פעם הקודמת, הייתי לבד, ללא
מטרה, וללא כסף בכיסי. החודשיים הראשונים היו קשים ובהם ישנתי
היכן שהזדמן לי, ואף לא ניסיתי למצוא את אהובתי. אין בידי מקום
לתאר כל אותם אירועים ואנשים מוזרים אשר נקרו בדרכי, והם יאלצו
לחכות לסיפור משל עצמם. לאחר חודשיים מצאתי דירת חדר, קצת
מוזנחת, אך טובה בשבילי, בבניין בבעלות שני זקנים הולנדים, אשר
ראוני בעין טובה, והשכירו לי את החדר במחיר זעום. מאז ועד
היום, כבר יותר משש שנים, אני חי באמסטרדם, החלפתי מספר דירות
ואין ספור עבודות אך סדר היום שלי נשאר קבוע למדי. אני עובד
בכל עבודה אשר מזדמנת לי, בדרך כלל עבודות ניקיון שונות. בערב,
לאחר שאני חוזר, אני יושב בחדרי וכותב. על אהובתי שהלכה אני
כותב, וגם שש שנים בהן לא ראיתי אותה ואין אני יודע היכן היא
חיה והאם היא עדיין נשואה, לא החלישו אף במעט את האהבה אשר אני
חש כלפיה. ואולי יום אחד בהלכי ברחוב, אתקל בה, וניפול זה
בזרועותיו של זה, ולאחר המתנה כה ארוכה, אזכה בנערתי ואוכל
להמליך אותה למלכתי והעניק לה כל שאוכל עד יום מותי. ועד אותו
יום, אם יבוא, אמשיך לכתוב את קורותינו, ואנסה לתאר את דמותה
ואת אהבתי בצורה אשר תייצג נאמנה את המציאות בצורה שלא תגרע
דבר משלמותה ויופייה, בכדי שאוכל להגיש לה את סיפורי ולראות את
מבטה כאשר תקרא ותבין את עוצמת אהבתי.