..ואז יום אחד את מבינה שמשהו חסר. שהכל באמת בסדר גמור, תודה,
אבל כמו זמזום טורדני של טלפון שלא הונח כהלכה, משהו בשולי
התודעה מתחיל להציק. השאלות שחשבת שהשארת מאחוריך נוקשות
מבפנים, מזכירות שפעם, לפני הרבה זמן, הנחת אותן במגש לטיפול,
ולא חזרת.
"ללכת במהירות במקום" קראת באיזשהו מקום "לא נקרא להתקדם".

הזמזום הזה נעלם בהמולה שמסביבך ורק ברגעים הספורים לפני שאת
נרדמת את שומעת את אותו צפצוף חלוש שמזכיר לך שמשהו אבד בדרך,
שסטית מהתכנית המקורית.  שעם כל מה שהצלחת להשיג השכלת גם
לאבד, שהנחת שמיכת פוך עבה על היכולת להרגיש.
והחיים לוקחים אותך קדימה וקצב הדברים מכתיב את הדברים, ואת
עושה עוד שינויים ובונה לעצמך מסגרות חדשות. את מרגישה יותר
בטוחה ויותר מאושרת, מרגישה ברת מזל על מה שיש לך ומשתדלת לא
לראות את כל מה שחסר, מאמינה שהמסגרת תצליח להחליש את אותו
זמזום טורדני.
את מטביעה את עצמך בעבודה ובבית ובהמולת החובות התובענית של
היום יום.
ההישגים שלך מרגיעים אותך חלקית ובשאר הזמן לא נותר לך זמן
לחשוב ואת ובאמת משתדלת לא להקשיב לקולות הזמזום החלשים
שחוזרים ומזכירים.

והזמזום המטריד הזה מתחזק ככל שהשגרה הופכת מוצקה יותר והדים
של תחושות וחלומות מתחילים לפעפע מתחת לכל מה שהושג. ככל שאת
מתקדמת יותר בעיני אחרים את מאבדת גובה בעיני עצמך. את זוכרת
בבירור רגעים שהנשימה הייתה נחטפת, שניבזק עליהם, כמו אבקת
סוכר,  אבקת כוכבים.

החסר הזה במקום להירגע הולך וצובר כוח, הולך ומתחזק, כמו יבבות
סירנה של אמבולנס הולך ומתקרב:
"משהו חסר - משהו חסר- משהו חסר"

החיים הנוחים למדי שבנית לעצמך מתחילים לחרוק בחיבורים.
זה שהכל בסדר מתחיל להעיק. הד תפל מתעורר אתך בבוקר ומסרב
להעלם. החיוכים מאולצים מידי, השמחה לקראת דברים שתמיד חשבת
שאהבת מתחילה להיסדק, הסירנה מתחילה ליילל באמצע ארוחת צהרים:
"משהו חסר! משהו חסר!"

פגישות עיניים מקריות. חיוכים דרך חלון מכונית עוברת, הכל עמוס
צפייה.
הזיופים בטון הדיבור הופכים בוטים יותר. העיניים מחפשות.
המחשבות רצות לכל הכיוונים. הידיעה שזה קרוב מעבירה בגב
צמרמורות של חוסר סבלנות. והשקרים נערמים על מפתן הבית. מקשים
על הכניסה ועל והיציאה.

ואת הולכת עם האמת שלך והשקרים, והשקרים, והשקרים,
הם הולכים ונערמים בחדר המיטות, גולשים לסלון, ממלאים את דרכי
הנשימה.
השקרים הופכים להיות חלק מבני בית ובנקודה הזאת  ההתרגשות
מתכסה בכתמים של אשמה.

יללות הסירנה מפריעות לסדר המחשבות, אמבולנס  של תחושות עושה
לך סיבובים לילות שלמים מתחת לחלון. באמצע זירת המאבק האינסופי
הזה הולכת ומתעבה סביבך חומה של שקרים כפולים שלא מאפשרת יותר
ליהנות מדבר.

את מרגישה שהכל מתפרק לך בין הידיים. כל מה שבנית,  כל מה
שהושג.כל השאלות  יוצאות ממגירות הנפש, שמנות כמו מפלצות,
תובעות תשובות, משחררות לחלל התודעה שלך ישויות שחשבת שנעלמו.
מילים כמו אמת, אהבה, חופש, בחירה, גורל, תשוקה, אילוזיה
ומהות. דורשות הסבר, דורשות התייחסות. מהדהדות בלי הפסקה.

"לא בחוץ, לא בחוץ" מילל האמבולנס, לא תמצאי שם שום תשובה.