שקט. דממה. אנחנו יושבים במטבח המרווח שלנו ושותקים. נהוג לומר
השקט שאחרי הסערה וכמה שזה נכון ועצוב. השתיקה רועמת ואני
יכולה לחוש אותה היטב, מתפשטת בכל איבריי עד כאב. הדקות
חולפות. ואני כבר מייחלת למילה הראשונה. אפילו לצלצול בדלת או
לצלצול טלפון. כמעט כל דבר. ואני נזכרת, איך פעם, לפני הרבה
מאוד שנים, כשהייתי בשבוע גדנ"ע בתיכון, ומישהו שם החליט
שעברנו את הגבול, נאלצנו לשלם את המחיר בדקות שתיקה. להפתעתי,
זה היה לגמרי לא קל, אפילו די מסובך. בהיותי אחת האוהבת מאוד
לדבר אך גם אוהבת מאוד שקט לפעמים, כשהוא יזום ובלתי טבעי
לחלוטין, הוא מעורר בי שאט נפש. תחושה לא טובה הממלאת את גופי.
רצון לצעוק חזק, בכל הכוח.
והמשכנו לשבת כך. שותקים. אף אחד מחברינו לא קלט את המצוקה.
ונותרנו בלי הצלצול המושיע, נאבקים זה בזה בלי מילים. וכל כך
רציתי להגיד משהו, אפילו שאני מצטערת. ולא הצלחתי להוציא אף
מילה מהפה. אפילו פתחתי אותו קצת, מנסה לומר משהו. אבל הוא
נשאר פתוח ואני התגליתי במלוא הדרי: פעורת פה חסרת תקנה. מראה
מטופש לכל הדעות. אם לא היינו שותקים, זה היה מסתיים בצחוק
משחרר, אבל נשארנו בשלנו. מן גאווה מטופשת של ילדים גדולים,
המסרבים להיכנע.
ונזכרתי איך פעם, לא כל כך מזמן, כמה חודשים לפני שעברנו לגור
יחד, הצלחתי לגרום לו שירוץ אליי. הוא אפילו לא ידע ששמתי לב,
או שמשהו לא שגרתי קרה. הוא הרשים אותי מאוד, בלי שהתכוון. הוא
בסה"כ עבר כאן למסור לי עותק מצולם של שיעור שהחמצתי. הוא פשוט
עשה זאת בריצת הבוקר שלו. ואני זכיתי בו, הרבה לפני שהוא ידע
על כך.
עצמתי את העיניים והייתי לכמה דקות בפאריס. פאריס, שכל כך
אהבנו. ועברתי דרך השאנז-אליזה לשער הניצחון. עליתי במהירות
במדרגות, הגעתי חסרת נשימה מהטיפוס ונותרתי חסרת נשימה מהנוף.
ופתאום ידעתי למה אני כל כך רוצה אותך. וחלף במוחי הערב,
שמצאנו את עצמנו צופים בסרט מיוחד בהקרנה פרטית, כי אף אחד לא
העז להוציא את עצמו מהבית לקולנוע במזג אוויר כה סוער.
והארוחות המדהימות שאתה מבשל לי. והטיולים. והשיחות הארוכות אל
תוך הלילה. ההקנטות הקטנות, המבטים, האהבה הגדולה.  ונזכרתי
בשבת החורפית שלנו בירושלים, בפאזל הענק שהרכבנו יחד במשך
שעות, לא נכנעים לאף חלק, ובשבץ -נא, שהמצאת בו לא מעט מילים
חדשות בשפה העברית, אבל סלחתי לך. ואיך שנהנינו כמו שני ילדים
קטנים.
וקלטתי פתאום כמה ילדים אנחנו, גם עכשיו. ואיך בכלל אנחנו
מסוגלים לחשוב על להביא ילדים לעולם.  ולקחתי נשימה עמוקה
והמילה הראשונה ריחפה בחלל האוויר.
וידעתי שנתגבר, כי האהבה חזקה מהכול. כי אנחנו כל-כך רוצים.
חוץ מזה, יש לנו עוד הרבה שנים לגדול ביחד, עד שנביא אותם
לעולם.