מאז שנכנסתי לכאן אני רואה הכל לבן. הכל תמיד נקי ומרופד בלבן,
הריבועים על הקירות- לבן, החליפה היפה שלי- לבן, החליפה שלהם-
לבן, הכל לבן.
והלבן הזה קודח בראש, כבר 5 שנים וכל מה שאני רואה זה לבן. למה
הכל חייב להיות כאן לבן? למה לא בורדו או סגול לילך?
אומנם לבן מסמל טוהר ונקיון, אבל הוא גם מסמל חיוורון ומוות.
אז למה בחרו לבן?

פעם שאלתי את נעמי למה דווקא לבן, זה כל כך מנוכר, והיא ענתה
לי שככה ההנהלה החליטה, זה מן הסכם כזה שהכל לבן. הבנתי שגם
היא לא ממש יודעת למה ורציתי לשאול עוד, אבל אז היא בדיוק דחפה
לי 7 כדורים לפה בכוח והכריחה אותי לבלוע אותם עם קצת מים קרים
מהברז שהיה להם טעם של שתן, כמובן שאחרי הכדורים לא זכרתי בכלל
מה רציתי להגיד ולשאול (אולי זו בעצם המטרה שלהם).
אבל לא משנה כמה כדורים ומים בטעם שתן הם יתנו לי הכל ישאר לבן
ואת זה הם לא יצליחו לטשטש אצלי, המחשבות על הלבן ישארו תמיד,
הסקרנות לגביי דברים כאלה תמיד הייתה אצלי ותמיד תהיה, בעצם
אני חושב שזה מה שהכניס אותי לכאן. טוב נו, זה ועוד כמה דברים
קצת שונים.
אתמול בלילה כששכבתי בחדר הלבן שלי על המיטה הלבנה התחלתי
לחשוב על כמה שהייתי רוצה שהריבועים המרופדים כאן יהיו שחורים
או ירוקים. אני מאוד אוהב ירוק, ירוק זה צבע של פריחה, ירוק זה
היה גם צבע הידית של הגרזן שלי, אני אוהב ירוק, ובעצם אני אוהב
כמעט כל צבע, גם אדום וכחול וסגול, צבעים של חיים ושמחה.
אחרי שחשבתי על כל הצבעים ובייחוד על הלבן כאן הצלחתי להרדם.
בבוקר נעמי העירה אותי בצעקות, אז צרחתי עליה בחזרה, והיא קשרה
לי את הידיים, אז הפסקתי לצעוק עליה והיא שיחררה. ניסיתי גם
להתנגד כשהיא שוב דחפה את הכדורים, כל הכדורים הלבנים-אפורים
שהיא החזיקה התפזרו על הרצפה הלבנבנה ואני רק הסתכלתי איך הם
מקפצים על הרצפה, ידעתי שנעמי לא תעבור על זה בשתיקה, ואז הגיע
איגור עם חליפה לבנה כרגיל, ושאל אם היא צריכה עזרה, ונעמי הבת
זונה במקום להגיד שהכל בסדר ושאנחנו מסתדרים כאן נפלא- היא אני
והלבן מסביב, היא אמרה שאני מסרב לפתוח את הפה. כמובן שאיגור
לא היה צריך שיגידו לו פעמיים והוא תפס לי את הלסת ופתח לי
אותה בכוח.
כולם כאן מפחדים מאיגור, יש לו את החליפה הכי לבנה ונקיה ואני
בטוח שהוא נאצי, יש לו קרחת מבריקה ועור לבן, אני חושב שפעם
החליפה הלבנה שלו התקמטה קצת ליד הזרוע וראו שיש לו קעקוע של
צלב קרס ומתחתיו היה כתוב "הייל היטלר" .

אחרי שאיגור הנאצי החזיק לי את הפה, נעמי דחפה את הכדורים
הלבנים הקטנים ושטפה לי אותם כל הדרך אל הקיבה עם המים בטעם
שתן, אני בטוח שלא פעם היא השתינה בתוכם ובגלל זה הטעם.
הם עזבו אותי אחר כך, לא לפני שאיגור קשר אותי למיטה הלבנה
שלי, כי הייתי רע.
דלת הברזל הלבנה והכבדה נטרקה אחרי שהם יצאו ואני נשארתי קשור
למיטה הלבנה עד סטריליות. הסתכלתי על החליפה וניסיתי לשחרר את
הידיים מכל הלבן הזה. שמעתי מבחוץ צרחות, זה כנראה אברם ההוא
שהגיע לכאן אחרי ששפך על אחותו שמן חם ועקר לאחיו את השיניים
ובמקומן שם לו חתיכות פלסטיק.
הם בטח תוקעים לו זריקות בפה או שפשוט איגור החליט קצת להתעלל
בו.
לא נורא, אני מעדיף שאיגור יתעלל בו מאשר בי, בכל זאת זה לא
תענוג לחטוף מכות מגורילה נאצית לבנה.
כולם כאן סובלים מאיגור, אבל אני דווקא מסתדר איתו רוב הזמן,
אני לא מפריע לו והוא לא מפריע לי, וטוב שכך.
 
בעוד אברם ממשיך לצרוח ולבכות מכאב אני יושב בשקט ומביט סביבי,
התקרה הלבנה, הקירות המרופדים בלבן, הרצפה הלבנה, החליפה הלבנה
שלי, הסדינים הלבנים שעל המיטה, ואני חוזר להתחלה, לחשוב על
כמה שלבן ומדכא כאן, ואז התחלתי לצעוק ממש בקול, יותר חזק
מאברם, וכולם שמעו, ואני צרחתי שאני לא רוצה להיות כאן ושהכל
כאן לבן ולמה הכל לבן? ובאותה שניה שסיימתי לשאול בצעקות נכנסו
נעמי ואיגור עם מכשיר מוזר, השתוללתי ובעטתי בהם אבל איגור לא
נראה כמתרגש ממה שעשיתי, הוא תפס את שתי רגליי וקשר ביחד ואני
המשכתי להתפתל כנחש. נעמי לקחה שתי ידיות של המכשיר המוזר
ושיפשפה האחת בשניה. באותו הרגע נרגעתי והסתקרנתי לדעת מה
יקרה, נעצתי את מבטי בנעמי האוחזת בידיות וחיכיתי לראות מה
תעשה.
היא הסתכלה בי בעיניים גדולות ומלאות שנאה והתקרבה אליי עם
המכשיר, כשהיא התכופפה לעברי לחשתי באוזנה : " כל האנשים רואים
ורוד, ורק אני רואה לבן כל הזמן... למה?"
במקום תשובה הרגשתי את הידיות הקרות על החזה שלי ובשניה שלאחר
מכן הרגשתי בום שהעיף אותי לגיהנום וחזרה.