New Stage - Go To Main Page

אלון קלייב
/
עד השורשים

הוא היה תמיד שם יושב בפית רחוב אנגלי קר וקודר
הוא לא הבין למה הוא יושב שם ,פשוט הוא תמיד ישב שם.
הוא הרגיש שיש משהו שצריך לעשות : לתפור מעיל ולתת אותו לעולם

אבל הוא לא ידע לשם מה... אבל קולות בתוך הראש שלו תמיד אמרו
לו אם תתפור את זה הוא יבוא... אם תתפור את זה הוא יבוא....
הוא ישב שם כל יום וחיכה שמשהו יבוא מעבר לפינה או מאחוריה או
מסביבה, אתה לא יכול לדעת מה יש מעבר לפינה... כך תמיד אימו
הייתה אומרת לו , אבל היא כבר הפסיקה להגיד דברים כאלו מאז
שהוא מצא אותה בארון תלויה על קולב יחד עם שאר בני המשפחה והוא
בכלל לא ידע איך הם הגיעו לשם .
זה היה היום שהוא התחיל לקבל פרספקטיבה שונה על העולם ,
שנראה לו תמיד מוזר , אבל מאז המקרה המסויים הזה הכל היה נראה
לו נורמלי  וישר.
הוא רצה לעניק משהו לעולם :את המעיל , אבל מה שהכי הטריד אותו
היה למה? אבל הוא בחר להתעלם משאלה זו ולעסוק בספורט החביב
ביותר עליו: רצח ללא רחמים אלא רק עם שמחה וצביטה נהדרת שבאה
אחר-כך בלב.
יום אחד : הוא ישב באותה פינת רחוב וראה אורות כחולים מהבהבים

וקול של סירנת משטרה : לפתע הגיח מפינת הרחוב אדם שהיה מוכר לו
מעברו אדם שהוא במילים יותר פשוטות: שוטר.
השוטר  בא אליו ואמר לו: מרטין חתיכת טינופת , מה אני אמרתי
לך!
אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך פה יותר נכון?
מרטין לא אמר שום דבר , השוטר התעצבן והתחיל לדקלם שורות כמו
שחקן כושל שהרגע סיים את בית - צבי בית הספר למשחק.
היה זה ערב קר , המקום: פינה זו ממש , הסיטואציה: אני מכה אותך
בשוט, אתה אומר: שהיכו אותך כבר יותר טוב בעבר.... אני אומר
קפוץ לי ! אתה- לא קופץ! זוכר?
מרטין מלמל משהו כמו : כן נראה לי שאני נזכר או בעצם לא , אאהה
כן
או ש... לא.
מרטין שם לב לעצב הגדול בעיני השוטר ושאל אותו : תגיד למה אתה
עצוב?
השוטר שהיה מתוח כמו חזיית פוש-אפ של ילדה בכיתה ז שמנסה
להשוויץ במה שאין לה נפל על הקרקע והתחיל לייבב :
אני עצוב כי אין לי שום דבר , אין ייעוד אין כלום. אני מרגיש
בודד מאז
שאישתי איננה, אני מוצא את עצמי יושב מול הטלויזיה צופה במסך
מושלג , או מגרד את הטיח מהקירות כי אני רוצה שהבטון יעניק לי
קצת סימפאטיה. והכל בגלל שאישתי איננה בגלל ש... רצחתי
אותה....
מרטין התחיל לעלות עגלי זיעה, לא בגלל שהיה לו חם אלא בגלל שכל
הסיפור הזה הדליק אותו והעניק לו ארוטיות חייתית, הוא לפתע
הרגיש ריח של פנטן פרו וי עולה משערו של השוטר באפו ,שניחן
בחוש ריח
אדיר והריח כמו חיה טורפת כשהיא מחפשת טרף.
הוא ליטף את השוטר ואמר לו: אין לך מה לדאוג אני אעזור לך כדי
שלא תהיה עצוב יותר ובודד.
אני אשתף אותך בפרוייקט שלי... אני אהפוך אותך לחלק מהמעיל רק
בגלל ששיערך יפה ומלא ברק כאב וסבל.
הוא הוציא מספריים מושחזים אך חלודים מכיסו והחל לדקור את
הקורבן
את הטרף, הוא הרג אותו , לקח את גופתו והחל לגזוז את שיערו כדי
שיוכל להשתמש בו בשביל המעיל.
הוא גזז וגזז כאילו זו התראפיה הטובה ביותר שהוא התנסה בה
בחיים.
את שאריות הגופה הוא הכניס לתוך מיכל איסוף של בקבוקים ואילו
את השערות למעיל בתוך שק אשפה  כתום של עיריית ת"א.
הוא הרגיש עייף ונרדם.
הוא פתח את עיניו לאחר שעה קלה כאשר ראה מולו נערה צעירה
ובלונדינית בסגנון בריטני ספירס, אבל איכותית.
הנערה הייתה מוכרת מספריים כי להיות מוכרת גפרורים ענייה היה
עיסוק שנטחן על ידי ילדים קטנים ואימותיהם בסיפורים לפני
השינה.
היא שאלה אותו אם הוא רוצה לקנות מספריים , הוא נענה בחיוב
רב!
הוא קנה הכל.
אבל לא הבין מה נערה כזאת מתעסקת במתכת כל כך קרה ואכזרית.
הוא לפתע הרגיש משהו , משהו שהוא אף לא הרגיש: המילה הזאת
שהוא לא הבין אותה אף פעם:  המילה הזו : אהבה.
הם התחילו לדבר ומהר מאוד התחבבו אחד על השניה.
הם הלכו לבית שלו , הוא רחץ אותה והלביש אותה במעיל שהוא הצליח

לתפור, לפחות חלק ממנו.
לפתע נכנסה דמות מוזרה עטויה בברדס שחור. היה זה בלקי
שליח של לוציפר או משהו כזה.
הוא בא לקחת את מרטין.
הוא אמר לו: הגיע הזמן שלך למות , נתנו לך צ'אנס אחרי שהרגת את
כל
המשפחה והכנסת אותם לארון, ועוד פעם המשכת...
מרטין ידע שאין לו ברירה.
בלקי נתן לו משאלה אחרונה: מרטין בחר לרקוד עם הנערה.
פתאום הגיח שירsomewhere over the rainbow  של ג'ודי גארלנד.
השיר והריקוד הסתיימו, בלקי ניגש למרטין לקח לו את המספריים
והחל לדקור אותו שוב ושוב , הוא השאיר בתוכו חור ענק ושחור.
אבל בתוך החור היה משהו אדום זוהר שזז.
בלקי הסתלק.
הנערה כאשר ניצוץ של טירוף בעינייה נטלה את המספריים התקרבה
לגווייתו של בלקי והחלה לומר: אני אוהבת אותך, אל תדאג אימא
פה,
תינוק שלי, אני אשלים את הפרוייקט שלך.
היא החלה לגזוז את שיערו עד השורשים תוך כדי שהיא צועקת:
אהבה , מספריים, מעיל,אדוארד,אהבה.

למחרת בבוקר מרטין מצא את עצמו באותה פינת רחוב כשחם לו מאוד
הוא גילה שהמעיל מולבש עליו ושהוא הושלם עם שיערותייה של
הנערה
והמעיל רותח מחום.
הוא ניסה להורידו אבל לא הצליח כאילו המעיל היה דבוק אליו.
הוא לפתע הבין מה היה אמור לבוא אם הוא יתפור את זה: מוות.
הוא הרגיש פתאום ריח עז של פנטן פרו וי ואז הבין שזהו הריח
השנוא עליו.
ושהריח הנורא הזה ,הצחנה הזו בשביל אפו ,שם כדי להזכיר לו את
המעשים שלו.
הוא היה עטוף במעיל רותח עשוי שיערות אדם , אט אט הבין שזהו
הגיהנום שלו לנצח.
הוא הבין שהוא בעצם:
מת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/4/02 12:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון קלייב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה