הם מוכנים למות בעד מטרתם. והם יעשו הכל בשביל להשיג  את הנשק
כדי להגשים את חלומם , גם אם זה להלחם בבקבוקי תבערה מול
הטנקים הבאים ומופצצים אותם ללא רחם.
הם הפכו את ילדיהם לחיילים מאומנים היטב. להשיג אוכל, נשק או
סתם להיות בשר תותחים. הפחד והרצון בנקמה נראה בעיניהם  מבעד
לסדקים.
את המים הם ניתקו, הביוב עולה על גדותיו, בקרוב גם עסקים
יפסיקו לעשות אתם. הסטיגומות ילוו אותם לכל מקום- מלוכלכים,
טיפשים, גנבים.
את האוכל הם מוצאים מתוך האדמה, האלים יודעים מאין.
כן הם ימותו בשביל  הניצחון אפילו האווילי ביותר נגד הכיבוש.
אנשים נואשים עושים מעשים נואשים.

מרד גטו וורשה- 1943
הרשות הפלסטינאית- 2002
פעם קראו לזה מרד היום קוראים לזה אינטיפדה.

האם היהודיה חיבקה בעוז את ילדתה הקטנה שיבבה וקראה לאביה ללא
ההפסק. איך תסביר לילדה כי אביה נרצח. נורה בידי מרצחים לילה
קודם.
הילדה לא חדלה לבכות. האם זמרה לה שירים שזכרה שסבתה שרה לה.
מבטיחה לה  חופש ושקט. מבטיחה שהיא תוכל  לצאת לרחוב גאה בראש
מורם בלי לפחד מהמוות האורב. מבטיחה לה סרטים, מסיבות ומסעדות
בלי שאף אחד לא יסלק אותך בחומרי נפץ למינהם . ובעיקר מבטיחה
לה ארץ אחרת.
"ארץ מלאה כל טוב, כל מה שתרצי , תקבלי". האם ממשיכה בהבטחותיה
לצלילי הסירנות בחוץ "אל תדאגי" היא אומרת במחי דמעה "שנה הבאה
לא יחיה בארץ אוכלת יושביה, שם לפחות אנחנו יכולות לחיות
בשקט..

אירופה- 1933- 1942
ישראל- 2002