לפעמים אני מרגיש שאנחנו חארות.
ולפעמים אני חושב שזה הכל בגללם.
לפעמים חשבתי שעם קצת אומץ ושכל, הכל יהיה בסדר.
וברגע זה, אני חש שיהיה הכי מתאים אם הקב"ה ואללה וישו הנוצרי
ובודהה ירדו כולם בצוותא וייקחו את כולנו ביחד ביד אלוהית
בוערת בלהבות זעם גן עדן וגהינום, שם נישרף ונמות ונתכלה
ונתפורר ונהיה כלא היו.
לא כעונש, חס ושלום, שהרי אין כאן אשמים.
איני ולעולם לא הייתי מאמין באשמה בסיפורים שכאלה, שכן לכל צד
הטיעונים המנצחים כבר 3000 שנה מצד אחד, וכבר שנה וחצי עוד מעט
מצד שני.
אחרת, על מה נילחם כל הזמן הזה?
לא, יד האלוהים תבוא לא כעונש ממעל, אלא כפתרון אמיתי לסכסוך
הישרא-פלס-יהוד-מוסלמ-מי זוכר בכלל.
עדיף, בעיניי ובלבי, שיד האלוהים תכלה את כולנו, ותאחד ביננו
במותינו, בעצמותינו הבוערות, בגוש חומר אורגני בלתי מזוהה,
נמסים איש אל תוך רעינו כך שרעיון הישארותינו אויבים בלתי
אפשרי - עדיף אחרית הימים ממות אדם על סכין שכנו, דם אדם על
ידי חברו.
תארו לרגע שזה באמת יקרה, שמוחמד והמשיח וישו המוקם מהמתים
יופיעו כולם ביחד על חמור לבן אחד, סימולטנית ברחבת הכנסת
ובארמון ערפאת ובקעבה במכה ובכיכר המולד בבית לחם ובמה שנשאר
מהפנטגון ובקריה ובוותיקן ובכותל ובכל המסגדים ובתי הכנסת
והכנסיות בעולם ובאולפני ה - bbc, ה - cnn, וה - sky news,
ויודיעו כי בעוד ארבע שעות יחרב המזה"ת באש וגופרית - אז נראה
מה באמת מנצח מבין הטיעונים.
קודם כל, כמובן, ינסו כל מיני לברוח. נו, לך תאשים אותם. הם
יעלו על אוניות ומטוסים וכלי רכב מונעים וינסו להתחפף מכאן כל
עוד נפשם בהם - אך יגלו, למרבה הצער וההפתעה (אלק) שכל הנפט,
סולר ודלק כזה או אחר, מיועד או מאולתר, הפך בינתיים לדם,
ושהמנועים - כמו כל דבר בעל בינה כלשהי -  לא מסכימים להיספג
בו.
כך שגם כל הטנקים והרכבים הלוחמניים של כל הצדדים כעט יהיו
חסרי תועלת.
ארבע שעות למוות.
והשעון מטקתק.
מה יעשו ההמונים המיואשים, אלה שאין להם יותר מה להפסיד -
ועכשיו באמת?
האם יזנחו האנשים את הטנקים, המסוקים, התותחים והרובים ויסתגרו
בבתיהם, עם משפחותיהם, אם ניצחונותיהם הקטנים וחרטותיהם
העצומות, יחזיקו ידיים ויחכו בחרדה לקץ
בכמה-שיותר-קרוב-להשלמה-ושלוות-נפש? האם יצאו לרחובות, אל
אורגיות תפילה המוניות, אל המסגדים, בתי הכנסת, והכנסיות?
אולי, ואולי ייזנחו הטנקים, המסוקים, התותחים והרובים (שכן
תחמושת תיגמר במהרה ולא יהיה איך לחדש אספקה) - אך לא לשם
התפילה, שכן יאשים כל צד את השני באבדונו, ובשנאה מחריבת נפש
ירים את הסכין, את האבן או את  המקל וייצא אל מה שפעם היו
שכונות ובתים ומגרשי משחקים והיום נהיו שדות הקרב וההקרבה -
שכל מה שבראשו הוא מוות. מוות לאויב שלי, מוות לרוצח הנפשע,
דמו על כלי הזין שלי, מוחם של תינוקיו מרוח על מגפיי, ואני
במרכז הטבח צורח אל העולם בחיוך ענקי, כולי דם, דם, דם רוצחים,
דם טמאים, הדם הניטז מהסרטן הזה שישב כל הזמן הזה מטרים
וקילומטרים ספורים מביתי שלי, שרק חיכה להיחתך מאיתנו האנשים
הצודקים.  רק חבל שלא חתכנו קודם, אומר לעצמי שם בלב עיסת הדם
והאדמה, מוקף בעשן וברעשי מלחמה, מלחמה אמיתית, כמו של פעם,
בלי כפתורים ושלט רחוק, רק אדם מול אדם, מעיים ודם שלא על מסך
אלא בתלת מימד בקצות אצבעותיך להריח, לטעום, למשש ולשמוע איך
הוא נמחץ תחת רגליך.
חבל שלא חתכנו קודם. אולי הייתי שורד אותך, מנוול. אבל אם אני
מת בעוד ארבע שעות, אתה תמות תוך שעתיים.
כן. אז נראה מה באמת. אבל לדעתי, ושיהיה ברור שבמקרה הנ"ל
המזה"ת ייחרב בלי קשר לדרך בה יבחרו תושביו להיגמר - אבל אם
היו עושים האנשים כרע בעיני אלוהיהם, אני במקום אלוהיהם הייתי
מחריב לא רק את פה, אלא גם את שאר העולם.
אולי לא כפועל יוצא מיידי, אבל בסופו של דבר.
היום הראשון באפריל אלפיים ושתיים, גבירותיי ורבותיי - והשעון
מטקטק.