צעדתי לאט לאט, השימלה הלבנה שלי נצמדה לגופי. וכשראיתי אותו
מולי עברה בי צמרמורת בכל הגוף. הוא- האיש שאשבע לו, האיש
שאבטיח לו שאבלה את כל חיי איתו.פעם חשבתי שזה יהיה מפחיד,
להתחייב בצורה כזאת למישהו אחד. להבטיח לו שהוא יהיה האחד שלי
לכל חיי, לבטוח בו שאני אהיה האחת שלו כל חייו.אבל איתו לא
פחדתי, אפילו לא מעט. איתו הייתי בטוחה. באמת האמנתי שהוא לא
יפגע בי. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אפגע בו. מסביבי ראיתי את
הפנים המחייכות של ההורים שלי, ושל ההורים שלו ושל כל בני
המשפחה והחברים שלנו. אבל כל זה נראה לי שולי. העיניים הכחולות
שלי התמקדו בעיניים החומות האוהבות שלו, ונמשכתי אליו כמו במטה
קסם, כמו באגדות. הוא אחז בידי, הוא נשק לי והיינו נשואים.
מעולם לא חשבתי שאפגוש מישהו שאוהב כל כך, שיאהב אותי כל כך.
שיאהב אותי מספיק בשביל לעזוב את הקריירה הצבאית המבטיחה שלו,
לעזוב את הארץ שהוא אוהב כל כך,את הארץ שהוא סיכן את חייו
בשבילה כל כך הרבה פעמים בזמן שירותו הצבאי הקרבי. כמה בוודאי
כאבו לו המבטים של חבריו ליחידה, של החיילים שלו כאשר סיפר להם
שהוא עוזב. הייתי מסונוורת כל כך מהאושר שלנו שלא חשבתי כמה
קשה היה לו להחזיר את הציוד, להזדכות על הנשק שלו. הנשק שהיה
איתו יותר זמן ממני, הנשק שהציל את חייו כל כך הרבה פעמים. לא
הבנתי איך הרגיש כאשר הסתכל מחלון המטוס על חופה המתרחק של
ישראל, לא הבנתי שהוא חושב שהוא נוטש את המדינה שלו, האדמה
שלו.
הוא אהב אותי יותר מהאדמה הזאת. הוא עזב אותה ונסע איתי
לאמריקה, רק כי אני רציתי. ועברנו ביחד, מצאנו דירה מקסימה,
אני למדתי והוא עבד. הוא באמת נהנה מהעבודה החדשה שלו, התרגל.
6 חודשים של אושר מדהים עברו עלינו.. כל בוקר כשהייתי מרגישה
את שפתיו על שלי, כשהייתי מרגישה את הידיים שלו מטיילות ל הגוף
שלי, שומעת את הקול שלו הייתי בטוחה כל בוקר מחדש שאני חולמת.
העבודה, הלימודים, החברים הישנים והחדשים שבילו איתנו, הדירה
המקסימה, הארץ החדשה והמלהיבה ששנים חלמתי לחיות בה- והוא.
כל אלה הפכו אותי למאושרת כמו שלא הייתי מעולם, וגם הוא היה
מאושר. ולא השלתי את עצמי ראיתי את האושר שלו כל יום בעיניים
החומות והעמוקות שלו. בעיניים שהכרתי כל כך טוב. הוא התרגל כבר
לצפות ב-cnn: לראות עוד פיצוץ ועוד פיגוע ועוד הרוג. כל פעם
רצנו להתקשר הבייתה למשפחות ולחברים שעוד נשארו שם- העיקר שהכל
בסדר איתם.
ועם כל פיצוץ, כל פיגוע, כל הרוג הייתי רואה את העצב במבט שלו.
את חוסר האונים שהרגיש שהוא אינו עושה דבר על מנת להגן עליהם.
וכאב לי, כאב לי יותר עליו מאשר שכאב לי על כל ההרוגים
בפיגועים. אני יודעת מה הוא הרגיש. הוא רצה לעזור, לתרום,
להלחם ולא יכל כי אני מנעתי את זה ממנו. לקחתי אותו משם והפכתי
אותו למה שרציתי שיהיה.
הזמן עבר ובאמת הייתי משוכנעת שהוא התרגל. הוא אהב את העבודה
שלו, ואת החברים שלנו, ואת הדירה המקסימה ואותי.
הוא החליף את מגע הרובה במגע הגוף שלי, ואת קול המפקד בקול
הבוס בעבודה.
וכך החיים זרמו, תכננו תוכניות ובילינו והיינו מאושרים. יום
אחד ישבנו, אנחנו ועוד זוג חברים שעברו איתנו וצפינו שוב ב-cnn
וכעסנו שוב על הדיווח הלא הוגן והלא אוביקטיבי, ופתאם ידיעה
דחופה מפיו של הקריין הכניסה את כולנו לפאניקה:" כוחות סוריים
מתקדמים במהירות לעבר שטחה של ישראל, הוכרזה מלחמה!"
מלחמה אמיתית, מוצהרת, מפחידה!
אחזתי בידו והוא הצמיד אותי אותי אליו והרגיע אותי. החברים רצו
הביתה להתקשר למשפחה וגם אנחנו נצמדנו לטלפון.
חוסר האונים, הכאב, הפחד ששמעתי בקול של אמא שלי כאשר מלמלה:
"תודה לאל שאתם שם".
אספנו את כל הכסף שהצלחנו לחסוך בזמן שעבדנו ושלחנו כרטיסי
טיסה להורים שלנו, התחננתי שיבואו להיות איתנו עד שהכל ייגמר.
ניסיתי לשכנע אותם כי המלחמה לא תמשך זמן רב, והם באו.
הצטופפנו בדירה שלנו, שהפכה פתאום ממקסימה לקטנה ומבולגנת. אבל
הסתדרנו, כל עוד היינו כולנו ביחד כל עוד הוא היה איתי לחבק
אותי חזק בסופו של כל יוםלנגב את הדמעות שזלגו מעיניי הכחולות,
כאשר ראינו את האנשים והחיילים המתים שבטלויזיה.
רק אני לא יכלתי לנחם אותו, המבט שלו כאשר הקשיב לחדשות היה
אחר.חוסר השקט שלו היה שונה מחוסר השקט שלי. הרגשתי שסערה
עומדת לבוא והיא לא איחרה.
באחד הרגעים הנדירים בהם היינו לבד בחדר הוא ניגש אליי וחיבק
אותי חזק. הוא אמר שאני מוכרחה לדעת כמה הוא אוהב אותי, שאני
מוכרחה לדעת שהוא יעשה הכל בשבילי, שהוא כבר עשה הכל, אבל
בשביל להמשיך ולחיות איתי הוא צריך קודם כל להיות מסוגל לחיות
עם עצמו. "מה אתה מתכוון לעשות?" מלמלתי. "אני חוזר, רק עד
שהמלחמה תגמר, אני חייב לחזור ולפקד על הגדוד שלי, החיילים
סומכים עלי, הם תלויים בי,לעזאזל החיים שלהם תלויים בי. אני
חייב לעזור למדינה שלי. דיברתי עם העבודה הם יישמרו לי את
המקום, דיברתי כבר גם עם המפקד, הם מצפים לי." הוא התנצל על כך
שהוא לא סיפר לי לפני כן. "לא ידעתי איך לספר לך את זה, כאב לי
לפגוע בך". " מה עם ההורים שלך? איך אני אמורה לספר להם דבר
כה?" מילמלתי. " כבר סיפרתי לאמא שלי היא הבינה היא מספרת
עכשיו לאבא שלי ולהורים שלך, היא תמכה בי וגם את חייבת לתמוך,
אני לא יכול לעשות את זה בלעדייך". לתמוך בו? איך יכולתי לתמוך
בו? איך אמא שלו יכולה לתמוך בו?! איזו מן אמא זאת? אלף מחשבות
התרוצצו לי בראש.התחלתי לבכות, לא בהיסטריה אלא יותר מבפנים.
ביקשתי, התחננתי שלא ילך. פחדתי, כל כך פחדתי שהוא לא יחזור.
הרגשתי שלא אוכל בלעדיו. רועדת עמדתי מולו על הברכיים וביקשתי
שוב ושוב שיישאר, שיישאר איתי. . הוא נעמד על הברכיים מולי
וחיבק אותי: "אני אשמור על עצמי, אני אחזור אלייך אני מבטיח,
לא יקרה לי כלום כי אני מוכרח לחזור אלייך, תהיי חזקה." הוא
חיבק אותי ונישק אותי. והלך.
נשארתי בדירה הזאת שפתאום שנאתי עם ההורים שלי ושלו ששגעו
אותי. לא יכלתי יותר להביט באמא שלו, אם היא רק הייתה תומכת
בי, מבקשת ממנו שלא ילך, הוא לא היה מצליח להתנגד לשתינו.
האשמתי אותה, את הפוליטיקאים, את המלחמה, את עצמי. כל מה
שבניתי התמוטט סביבי פתאם.
השתדלתי לעבוד כמה שיותר, להיות עם חברים, אבל הייתי חייבת
לחזור ולהרגיע את המשפחות שלנו. אני הייתי צריכה להרגיע את אמא
שלו, לתת מהכוחות שלי לאישה שתרמה לכל המצב הזה. אבל למרות
הכעס והתסכול עשיתי את זה- בשבילו.
במשך כמעט שבוע סירבתי לדבר איתו בטלפון וכשכבר כן הסכמתי לא
הצלחתי לעצור את הדמעות. ידעתי שאני מקשה עליו ובאמת ניסיתי,
ואולי לא ניסיתי מספיק כי עמוק בלב חשבתי שזה מה שיגרום לו
לחזור.
ידעתי שהוא ישים את עצמו בדיוק בקו האש. הכרתי אותו, ידעתי שלא
הצלחתי לשנות אותו, הוא לא יפחד מהסכנה, הוא יגן בגופו על
אחרים ויציל את כולם, לפני שיציל את עצמו.
בשיחות הקטועות שלנו הוא התחנן תמיד שאבין, שאפסיק לדאוג,
שארגיע את ההורים, את אמא שלו.
ניסיתי, אלוהים יודע שניסיתי, אבל כל לילה התעוררתי שטופת זיעה
אחרי ששוב ושוב ושוב ראיתי אותו נהרג.
החברים שלנו היו שם לצידי, הם דיברו עם שנינו וניסו לשכנע אותי
להבין, למרות שאני לא בטוחה שהם בעצמם הבינו, הם היו אנשים
אחרים, אנוכיים יותר. כמוני, לא כמוהו.
כך עבר בערך חודש. בתוך כל ההמולה, הניסיונות היומיומיים שלי
פשוט לשרוד ולא להשתגע לא שמתי לב אפילו שלא קיבלתי את המחזור.
כאשר הקאתי כמה פעמים הנחתי שהלחץ וחוסר השינה משפיעים עליי.
לא דמיינתי, לא תיארתי אפילו שאולי אני בהיריון כמו שרמזה לי
בעדינות אחת החברות שלי, לאחר שראתה אותי מקיאה.
ביקור אצל הרופא אישר את חשדותיה של החברה. הייתי המומה. למרות
שלא חשבתי שזה אפשרי מבחינתי היה המצב עכשיו גרוע הרבה יותר.
מה אם לא יחזור? יהיה לי את הכוח לגדל תינוק בלי אבא? בשלב
מסוים ההורים שלי יחזרו לישראל ואני אשאר בודדה בארץ זרה לבד
עם תינוק.
הייתי צעירה, הייתי כל כך אבודה. לספר לו או לא לספר לו? רציתי
שיחזור בשבילי לא בשביל תינוק. מה אכפת לי בעצם? רק רציתי
שיחזור.שיחזור כבר!
לא סיפרתי לאף אחד על ההריון . אפילו לא להורים שלי. לא רציתי
שיכרכרו סביבי. גם ככה הרגשתי חנוקה בכל פעם שנכנסתי לדירה
ההיא.
אחרי כמה ימים ניסיתי לספר לו בטלפון. פתאום נשמע פיצוץ, היה
רעש נורא ובקושי שמעתי אותו אומר: "אני בסדר, נדבר" וצליל ארוך
ומכאיב של ניתוק.
את התמונה הראשונה של האולטרסאונד לא הראתי לאף אחד, לקחתי
אותה ורשמתי מאחור: זה מה שאתה מפסיד כשאתה שם. שלחתי אותה
לבסיס שלו. מיליון פעמים התחרטתי, אפילו קיוויתי שהמכתב לא
יגיע. אבל הוא הגיע.
"מתוקה" הקול נשמע חנוק ורועד בטלפון. "אה....אה...." הוא גמגם
"תחזיקי מעמד,זה ייגמר בקרוב, כשאחזור נלך ביחד לקנות בגדים
לתינוק, את תראי הכל שוב יהיה מושלם...." הייתי המומה, הוא לא
מתכוון לחזור, אלוהים זה לא מספיק. "אתה לא חוזר?" שאלתי בשביל
לוודא. " אני לא יכול לנטוש את כולם באמצע, הם האחים שלי,
בקרוב, אוהב אותך". הוא שוב נחנק הפעם הבנתי שקולו היה חנוק
מדמעות. זרקתי את השפורפרת.
האחים שלו, מה עם ההורים שלו?????? מה עם האמא של הילד שלו?
ואז קיוויתי אולי עכשיו הוא ייזהר יותר, יסתכן פחות, יחזור
מוקדם יותר. ידעתי שזה לא יקרה.
התחלתי לספר לאנשים על ההיריון. ההורים שלי ושלו כרכרו סביבי
אפילו יותר ממה שציפיתי, הרגשתי שאני עומדת להשתגע.אפילו אמא
שלו שינתה גישה. שמעתי אותה אומרת בשקט לאבא שלו שמה שהיא אמרה
לו קודם כבר לא מתאים, שעכשיו זה כבר לא רק אני, יש תינוק.
למרות זאת לא הצלחתי לסלוח לה.
כל יום צפיתי בשמות ההרוגים מפחדת פחד מוות שאשמע את השם שלו.
מה אגיד לילד או הילדה אם ייהרג? איך אסביר?
ואז החלטתי. אני מוכרחה להחזיר אותו לא משנה מה, לא משנה מה
המחיר.
לאחר יותר מחיקות ממילים והמון דמעות כתבתי: אהובי! אם לא
תחזור עכשיו, לא אגדל תינוק בלי אבא, לא אסתכן בכך שהוא עלול
לגדול בלי אבא. על המצפון שלך יהיה המוות שלו , אל תהרוס חיים
של מישהי שחשבתי שאתה אוהב...
שלחתי את זה ושנאתי את עצמי בכל שנייה מאז. אלוהים! מה אני
עושה אני מאיימת על בעלי שאהרוג את הילד שלו.
חיכיתי לתגובה והיא לא הגיעה. חשבתי שאלי המכתב אבד בדואר בגלל
כל הבלאגן של המלחמה. אבל לא. המכתבים ששלחתי לא הלכו לאיבוד.
השטויות שעשיתי לא זכו לסליחה.
הוא חזר הבייתה. הוא נכנס פתאום עייף, רזה ,חבול, מושלם. לא
ידעתי איך להגיב רצתי אליו כמו ילדה קטנה. הוא ניגש אליי, חיבק
אותי, הרים את החולצה שלי ונישק לי את הבטן. "אני מצטערת על
.... על מה שעשיתי, מה שכתבתי לך" הוא התרומם והסתכל לי
בעיניים "באמת היית עושה את זה, באמת היית הורגת את הילד
שלנו?" הוא שאל. לא ידעתי מה לענות. הייתי שוב כביום החתונה
שלנו שבויה בקסם עיניו החומות הנפלאות. שתקתי, אבל כמו שאני
הכרתי את העיניים שלו הוא הכיר את שלי. והתשובה הייתה כתובה
בהן בכחול עמוק ונוצץ. " לא הוא אמר "לא הייתי רוצה להרוס את
החיים של מישהי שכל כך אהבתי פעם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.