[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורן בוקובזה
/
אנפלגד ואקדח

ישבתי לי לבד בחדר עם סיגריה, אנפלגד של נירוונה התנגן לו
בשקט, לקחתי שאכטה מהסיגריה, טל ישנה לידי, קיוותי שהיא לא
תתעורר מהריח של הסיגריה, הדלקתי קטורת, הסתכלתי עליה, הבחורה
הכי נהדרת שפגשתי בחיים שלי ולא האמנתי שהיא שלי...ורק שלי.
נפגשנו כשהלכתי לחבר שלי, ישבנו בגן ציבורי, טל ישבה על נדנדה
די רחוק מאיתנו והלכתי לדבר איתה, דיברנו במשך  20 דקות שנראו
בעיני כשנייה, אחרי השיחה הלכנו לטייל לנו לבד, עמדנו מתחת
לפנס רחוב בודד ונישקתי אותה, מאז לא נפרדנו לשניה.
דבר שהיה קצת קשה בהתחשב בכך שהיא גרה בעיר אחרת ממני, אבל
עשינו הכל כדי להיפגש, והצלחנו, אנחנו כבר שנה וחצי ביחד
ועשינו הכול.
טל התעוררה, היא הסתכלה עלי במבט החמוד שלה, לקחתי שאכטה
אחרונה מהסיגריה וכיביתי אותה, באתי לשכב לידה, חיבקתי אותה
וככה נרדמנו.
הרגשתי את כפות רגלי בוערות, קיפלתי אותן והחום הפסיק, אחרי
כמה שניות התחיל להיות לי חם והרחתי עשן, פתחתי את עיני וראיתי
את החדר עולה בלהבות, הערתי את טל מהר וכשהיא הסתכלה מסביב
וקלטה מה קורה היא התחילה לצרוח, אני רצתי מהר למטבח, לקחתי
בקבוקי מים והתחלתי לכבות את החדר, אחרי כמה דקות הפסקתי, החדר
היה כמעט כולו מפוחם , טל עמדה בפינת החדר, בוכה, ניגשתי אליה
וחיבקתי אותה, היא הסתכלה עלי במבט של צער וכעס ואמרה "עוף
מכאן! אני לא רוצה לראות אותך יותר!"
"אבל טל, זה היה בטעות!" הסתכלתי עליה כשדמעות בעיני
"לא אכפת לי! עוף מכאן"! קולה התחיל לרעוד מהדמעות ומהכעס, היא
לקחה את החפצים שלי וזרקה אותם עלי "החוצה"!
לקחתי את הדברים שלי, יצאתי מהבית שלה והלכתי לגן שהיה ליד
הבית שלה, ישבתי שם על נדנדה ובכיתי, לא האמנתי שזה באמת נגמר,
התקשרתי אליה והיא ניתקה לי. המשכתי לבכות, נרדמתי שם על
הנדנדה והתעוררתי כעבור כמה דקות, כשקרני האור הראשונות של
הבוקר נחו על פני, ניגבתי דמעה שזחלה לי על הלחי, קמתי מהנדנדה
ותפסתי מונית לבית שלי, הנסיעה במונית היתה הדבר הכי מוזר שקרה
לי, הנהג היה ממוצא הודי, לא יכלתי להתאפק ופרצתי בבכי במונית,
הנהג הסתכל עלי בצער ואמר לי "אתה חייב להתקשר אליה, היא אוהבת
אותך!"
הרמתי את הראש בבלבול "מה? איך אתה יודע?"
הוא חייך "בוא נגיד שאני יודע קצת עליך, ויש לי הרגשה שאתה וטל
עוד תחזרו"
הסתכלתי על הפנים שלו דרך המראה של המונית, עכשיו כבר כעסתי
"מאיפה אתה יודע את כל זה? אתה עוקב אחרי?"
הוא הרחיב את החיוך שלו, שיינו הצהובות בהקו מקרני השמש שרק
עלו "בוא נגיד ששלחו אותי לשמור עליך, אתה וטל נועדתם אחד
לשני, ואני לא רוצה שזה ייהרס בגלל משהו כל כך טיפשי" הוא שתק
לכמה שניות, הייתי בהלם "אתה חייב להתקשר אליה, אתה חייב!"
הוא עצר מול הבית שלי,  פתחתי את הדלת, יצאתי מהמונית ולא
אמרתי דבר, לא הבנתי כל כך מה הוא רוצה ממני או מי הוא, הוא
נסע ונזכרתי שלא שילמתי לו, רצתי אחריו וצעקתי לו שיחזור, "לא
שילמתי לך" צעקתי לו, הוא נעלם מסביב לפינה, רצתי אחרי המונית
אבל כשהגעתי לפינה לא היה לה זכר, כאילו האדמה בלעה אותה.
חזרתי מדוכדך עוד יותר הביתה, פתחתי את הבית ונשכבתי על הספה,
נרדמתי עליה ולא קמתי עד הערב, בחלומותי ראיתי את כל התקופות
היפות שלי וטל היו, את כל הטיולים הליליים שעשינו, את הפנס
רחוב ההוא שבו התנשקנו את הנשיקה הראשונה שלנו.
הרמתי את הטלפון והתקשרתי אליה, קבענו להיפגש באותו גן שהיכרנו
לראשונה, לא הייתי מגולח, לא התקלחתי מאז אותו לילה, נראיתי
כמו הומלס, אבל לא יכלתי לעשות אף אחד מהדברים האלו עד שאני לא
אראה את טל, לא היה אכפת לי מה אנשים יחשבו.
הגעתי לשם, בגן שיחקו כמה ילדים, אחד מהם התנדנד על הנדנדה שלי
ושל טל, התיישבתי שם על ספסל והתמלאתי צער שאני לא הילד ההוא,
אחרי כמה שניות האמהות שלהם באו ולקחו אותם, הן הסתכלו עלי
במבט מפוחד, כאילו אני מחבל או נרקומן במקרה הטוב, קמתי
והתיישבתי על הנדנדה, כעבור כמה דקות טל הגיעה, ראיתי שעיניה
אדומות בדיוק כמו שלי, ניגשתי ובאתי לחבק אותה, היא דחתה את
החיבוק שלי, התיישבנו על ספסל והיא אמרה לי "לא נראה לי שאני
יכולה להרגיש כלפיך אותו דבר אחרי מה שעשית לי אתמול, אני
מצטערת, אבל זה נגמר" דמעה בודדת יצאה לה מקצה העין, הרמתי את
היד ובאצבע רועדת מחיתי לה אותה. דמעה זלגה לי מהעין, וטל קמה
והלכה בלי לומר מילה נוספת, ישבתי על הספסל ההוא במשך עוד שעה
ובכיתי, אנשים עברו ברחוב והסתכלו עלי אבל לי לא היה אכפת,
הגעתי להחלטה.
חזרתי הביתה, ניגשתי לחדר שינה, שמתי את אנפלגד במערכת והוריתי
לה  שהדיסק יחזור על עצמו בלי הפסק, לקחתי את האקדח מהמגירה,
פתחתי את הפה וביד רועדת הרמתי את האקדח והכנסתי לעצמי לפה,
הרגשתי את המתכת הקרה נוגעת לי במעלה הפה, לחצתי על ההדק ועפתי
לאחור, הראש שלי נחבט ברצפה פעם ואחרי זה עוד פעם, אחרי זה כבר
לא הרגשתי כלום, לא געגועים לטל, לא צער, לא כאב.

התעוררתי בבהלה. התרוממתי, הסתכלתי מסביבי המום אבל לא קלטתי
כלום, בכלל לא הבנתי איפה אני או מי אני. עצמתי את עיניי
בחוזקה ופתחתי אותם, לא יכול להיות שכל זה היה חלום, עיניי
התרגלו לחושך והסתכלתי עוד פעם מסביב לחדר, ראיתי את טל יושנת
לידי, היא פתחה את עיניה לאט וכשראתה שכולי מכוסה בזיעה קרה
היא התרוממה, שיפשפה את עינייה, ובדאגה שאלה ושאלה "מה קרה
חמוד"?
רק חיבקתי אותה, הרגשתי שדמעה בודדת זורמת לי מעיני, פתחתי את
עיני וראיתי את הדמעה זורמת לה על גבה של טל עד שהיא נספגה לה
בשמיכה, התרחקתי מטל ועברתי לשבת מולה, דמעה נוספת זלגה לה
מהעין השניה וטל הרימה את ידה ומחתה אותה.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה נכון שכל דבר
שאני אכתוב
שמתחרז עם במה
חדשה אתם
תאשרו?

אודיסאוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/02 12:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן בוקובזה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה