דם
ויזע
וכח ואש
הכאב חורך את גרוני.
כאילו צורח על כל אלו שנפגעו
שנפצעו.זה כואב.
והלב שדופק כל כך חזק ולא מפסיק
וחושב מצד אחד על מה שכואב
ומצד שני על מה שהוא כמה לו.
לך. הדברים האלה שאתה באמת כותב מהלב.
הדברים האלו שלא תיכננת לכתוב,שלא פינית להם מקום.
הדברים האלה שמתפרצים מהלב שלך ברגעים הכי קשים
הדברים האלה שאתה חש שהמילים לידם זורמות כמו כלום.
זורמות כמו באין תחושה.
הרגע הזה שאם תקפיא אותו פשוט תכחיל.
הרגע הזה שהלב נמס, נמס מכאב. ומרגיש-הוא כמעט ולא מרגיש.
הוא רק עומד לצנוח. מרב כובד. הכובד שהריקנות מפילה עליו.
הריקנות שצורחת מכמיהה אלייך.(לעזאזל למה עזבתי אותך טל.אני
צריכה אותך אני קוראת לך אתה לא שומע אתה לא מבין שיקרתי
שאמרתי שטוב לי ככה לא להרגיש כלום איזה בן אדם שלם כשהוא לא
מרגיש כלום ואם זה היה קשה ואם זה היה כואב זה עדיף מכלום)
אני כותבת וכותבת ונמצאת במרדף אחרי עצמי
זה כן טוב, זה לא טוב
הריקבון שבפנים מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
המחשבה על זה שלא נוכל ליצור כלום כשנהיה מאושרים
מייסרת.
המילים זורמות, הן זורמות ללא מחשבה.
אבל הן לא משכחות את הכאב.
כל הדיבורים, ההבלים, כדורי הסרק שאנחנו בולעים כל החיים
ובשביל מה?
החיים כואבים בוא נכאב אותם.
הנשימה הולכת ונהיית כבדה מרגע לרגע והשיר ברקע הולך ומתקצר.
עוד כמה רגעים כבר לא יהיה לילה.
הבוקר יבוא ויעלים את הכל.
יעלים את הרעד
יעלים את הכאב
יעלים את העובדה שחשבתי עליך ומרחתי את כל השיר בדמעות.
יעלים את המילים
יעלים את הרגשות
יעלים את פתחון הלב שלך, את האמפטיה, את הפשטות, את החסד, את
החמלה, את השקט, את הכמיהה

ובעוד נשימה עמוקה                          יעלים את הרגע.