אני תל-אביבית יושבת בבית-קפה
עכשיו פוצצו לי את בית-הקפה, איפה אשב?
איפה אעמוד? אנה אלך?
לכי לכי לך מארצך

אתה פלשתינאי שאוהב להתפוצץ
מתי ישבת לאחרונה ככה סתם בבית-קפה ונהנת מהחיים?

לאן המוות וההרס מובילים?
הרי הם מעולם לא פתרו שום דבר.

האם שלום הוא רק מנוחה ממלחמה?

אמא, באשר את,
האם בנייך הם רק כלי בידי המרצחים?

בבוקר התעוררתם, ישבתם לשולחן
האוויר בחדר קפא, דממה בינכם
הכנת לבנך אהובך ארוחת בוקר אחרונה
הקפדת לא לשרוף לבנך את החביתה, כל-כך יפה החביתה
מהולה בדמעותייך השקטות שנוטפות לתוך המחבת, לתוך החביתה
האחרונה, תמיד יישא איתו את דמעות אימו, גם כשיגיע סוף-סוף
לגן-עדן.
הארוחה נגמרה, הסעודה האחרונה שלכם ביחד
אמא מבשלת לו קפה שחור על הגזיה הקטנה - איזה קצף קוצף ורותח,
כמעט גולש מזעם חבוי, נוגע בכף ידך.
הכוויה הזאת על-ידך, אימא, היא הזכרון היחיד שישאר לך מבנך.
נשאת אותו ברחמך תשעה חודשים וכאב הכוייה מאפיל על כאב הלידה:
"בעצב תלדי בנים, הבדממה תשלחי את בנייך למות?"
בני מסיים את ספל הקפה האחרון שלו, לובש את המעיל היפה שאימא
תפרה לו, הוא יוצא מהדלת, אני אוחזת בקצה מעילו, אבל הוא כבר
הלך,
התאדה, רק קצה מעילו הקרוע נותר בידי.
והדמעה, אותה דמעה אחרונה שהתייבשה לה באוויר.

בזמן כתיבת שורות אלה הכותבת יושבת, בין החיים, בבית-קפה
תל-אביבי
ובנך מוטל לשווא מפוזר לאלפי חתיכות.