קבעתי עם ריבי וליאור ללכת לאלנבי במוצ"ש. מסיבת אחר הצהרים
הקבועה.
יום גשום וקר, חסר כל צבעוניות בשבילי, אספתי אותן מהבניין
שלהן עם הפיאסטה הקטנה שלי. יושב, מחכה שירדו. דיסק של
הקראנבריז ברקע, ואז, יחד איתן, הופיעה גם גילי.
גילי הייתה חברה של ליאור. ליאור הייתה מתוקה כזו, צבועה
לפעמים או סתם מרחפת, מוזרה קצת, תמיד. וריבי, טהורה, כמו
קדושה, יופי בלונדיני תמים כזה, מתוקה. וגילי? גילי הייתה בלתי
נסבלת. מהרגע שנכנסה לאוטו לא הפסיקה לבלבל במוח.
ממטר שאלות, תגובות, צחוקים מתגלגלים נפלו עלי. הרגשתי לרגע
הזדהות עם הפיאסטה שלי בגשם הנורא בחוץ. ונותרתי בדיכאון שלי.
לא נתתי לאף אחת מהן לפרוץ את חומותיו.
בדרך לא הפסקתי לשיר עם הקראנבריז, בקולי קולות. ליאור לא
הפסיקה לצחוק, ריבי לחייך את החיוך המקסים, וגילי... להמשיך
לזיין ת' שכל.
הסלקציה בכניסה לאלנבי הייתה רגילה. בלי ערסים ועם כמה שיותר
ווירדווס.
ריבי וליאור שהיו רק בנות 16 חיכו לקומבינה שלהן, כשאני וגילי
נדחפים ושטים כמדוזות בין ההמונים, השתחלנו פנימה.
יושבים על מזרון, מחכים לאחרות, צועקים לתוך הרעש, נכנסים
לדיכאון שלי... גיליתי שהיא חתיכת משוגעת. אבל מהסוג שאני הכי
אוהב בעולם. בסוף הערב הזה נשאר רק טלפון.
השיחות היו רגילות, חברים שלה לשעבר, האקסית שלי, החלומות,
השאיפות, הצבא שעובר אצלי, הצבא שמגיע אליה...
ביקרתי אותה בחיפה פעם אחת. קצת לים, קצת לקפה, היה אחלה.
כשהיא התגייסה היא קצת נעלמה, אבל תמיד מצאתי אותה איכשהו.
בשבת אחת באתי להפתיע אותה עם מקדונלדס בבסיס שלה ליד אשקלון.
כשהגעתי לשער היא בדיוק יצאה ממנו. לידה עמד עוד מישהו על
אזרחי. האקס שלה. רואה אותי, די אדישה, ואומרת לי "חבל שבאת,
אני בדיוק חותכת לים."
-"א...א..אנ..אני הבאתי לך מקדונלדס," אמרתי נבוך וקצת בהלם.
-"אני גם לא רעבה, תודה בכל אופן... תאכל בעצמך," חיוך קטן
נשאר לי באוויר מול העיניים, גם כשהיא כבר נכנסה לאוטו
ונעלמה.
נשארתי שם עומד, עם שקית של מקדונלדס ביד. היה שם המבורגר...
וצ'יפס, וקולה. אפילו פאי תפוחים כזה טעים. והרבה, המון, המון
אהבה, למישהי שעכשיו, אחרי שלוש שנים, רק שירים של הקראנבריז
מזכירים לי אותה.