הרבה הרבה עשן ורעש תופים דופק במוח, כאילו חוצב בין המחשבות
עם איל ניגוח, ריח קטורת ורוד שכזה ממלא את כל הריאות,
ובלו-סי-ביסט פיוניר במרכז.
דמויות נעות בקצב בתנועות חותכות אוויר, נוהמות כצבועים הרבים
על פגר, ובלו-סי-ביסט פיוניר, כשנוצות טקסיות לראשו, בלב כל
העניין.
העיניים פקוחות על חומה מקיפה, נוצות צללים מסובבים, מסובבים,
מסובבים... בלו-סי-ביסט פיוניר במרכז ואני, שוכב על גבי, לידו.
עושה כדבריו, שוכב ומרגיש את עקבי מתחברים לאדמה, את שוקי,
ירכי, מתחבר והופך לחלק בלתי נפרד מהקרקע שמספקת לי את הכוח.
ואני נרגע...רועש. זה משהו כזה של אינדיאנים - וזה באמת עובד.
בסים שוחקים, כואבים באוזניים, הבונגלוס מסביב כמעט מתפרקים.
בלו-סי-ביסט פיוניר אומר, תוך נהימות מוארכות, "נקו את הגוף!
הרגישו את הנשמה יוצאת ונשפכת דרך צינור ארוך, אל פלאי כפות
ידיו הגדולות של העולם," ועוד רוקדים מסביב, הוא מפרכס ואני
בוהה בחומה שמולי, מקשיב ומנסה שתצא נשמתי.
הקצב עלה, בלו-סי באקסטאזה, ממלמל עוד מדברי החכמה השוטפים:
"תרגישו את זה, זה מרעיד את הגוף!" מתעוות עוד נותן את כולו
לחושים.
כבר כמעט והגעתי לצאת הנשמה, הרגשתי כאילו יוצא מעורי לחומה,
השקט גבר, נשמתי בצינור, לכוון כפות ידיו של יקום טהור, לפתע
מצאתי עצמי במן עיסה לבנה עם עוד הרבה זרעונים קטנים. היה
קריר, בין כפות ידיו המקומטות של בלו-סי-ביסט פיוניר.