מכשיר הקשר התעורר בצפצוף עצבני ברחובות ממהרים של צוהרי ערים
גדולות. גלעד חש מיד דחיפות יתר בקצב הדיבור, בהטעמת המילים:
"33 מ'דן', איינשטיין 57 ברחוב, בן שנתיים ללא נשימה. אין נט"ן
פנוי. נסיעה דחופה."
"דן מ- 33, קיבלתי איינשטיין 57, אני בדרך". גלעד ותמי מרצינים
באחת, מחליפים מבטים. שיגרת יומם מופרת באחת. ביד שמאל מדליקה
תמי את האורות האדומים, סבוב מהיר של כפתור הסירנה, ורגל ימין
של גלעד לוחצת את דוושת הגז עמוק אל הרצפה. עיניו מתרוצצות,
מחפשות את הדרך המהירה ביותר בתוך התנועה הזוחלת.
ילד ללא נשימה - אחת הקריאות המלחיצות ביותר.

מזה שנים התמכר גלעד לעבודתו כפוית השכר, כנהג אמבולנס. היה בה
שילוב מרתק, נדיר:
הוא אהב את הנהיגה התובענית בסבך העירוני, "ממש כמו משחק
וידאו" נהג להגדיר אותה, ומשחקי וידאו תמיד היו חביבים עליו.
לא ויתר לדרך, לצפיפות, לחובבנות הנהגים סביבו. היה עולה על
מדרכות, חולף בצמתים באור אדום, נוהג נגד כיוון התנועה, אם
נצטרך. היה מגיע במהירות לכל כתובת, חף במידת האפשר מתאונות
בעצמו.

התמכר לאנדרנלין, כשהיה עליו להחליט בשניות החלטות גורליות,
קובעות חיים, להפעיל בקור רוח את שאר הצוות שתחתיו, נבחן
בקפידה מול מבטי הצופים באירוע.

אהב להגיע אל מקום האסון, להיות האחד שלבואו מייחלים בשעת דחק,
שממהרים לפנות לו את הדרך, כמו היה בעל כוחות על, וכך ממש
הרגיש לעיתים, כאשר שיחק מזלו וזכה לעיתים לפסוע באזור האסור
לבני תמותה, להשיב אנשים מן המתים, כמו נאבק במוות ויכל לו.

בעוד גלעד נוהג, עוברת תמי לירכתי האמבולנס, מכינה ציוד החייאה
לילדים ביד אחת, ידה השניה נאחזת במעקה המתכת, מצליחה למרות
הטלטולים לחבוש לידיה זוג כפפות גומי דקות. הדרך נבלעת תחתיהם
במהירות, פניה אחרונה מהכביש הראשי אל הרחוב, והמראה המתגלה
מולם מבהיר להם שלא יצטרכו לחפש את מקום האירוע.

באמצע הכביש התקהלות ענק ובמרכזה זוג הורים מבועתים, צורחים
ובוכים. מראה האמבולנס המתקרב אליהם ביללה מפיח בהם צל תקווה,
בתוך השבר הגדול.
האב רץ בכל כוחו אליהם, נושא את בנו קדימה, כמו מנסה להקדים
בעוד חלקיק שניה את קבלת העזרה, עיניו קרועות לרווחה, קצף על
שפתיו. מאחוריו מקרטעת האם, ספק רצה ספק מתמוטטת תחתיה,
ובעקבותיהם נע ההמון.
האמבולנס טרם נעצר לגמרי, דלת הצד נפתחת ותמי אוספת את הילד
מזרועות האב פנימה, משכיבה אותו על האלונקה. הקהל כולו צר על
האמבולנס, עוצר את נשימתו, ממתין לגזר הדין - יחיה או שמא...

גלעד מזנק לאחור בעוד תמי מניחה יד על בית החזה של הילד, יד
שניה מגששת בעקבות הדופק. חלל האמבולנס הופך לבועה מרוכזת
ודרוכה, מנותקת מהצעקות וההמולה שבחוץ. תמי רואה את התנועה,
חשה בה בידה, מנידה בראשה לגלעד. "הוא נושם" היא מדווחת,
מורידה באחת את רמת הלחץ, "הוא נושם, אבל מאד שטחי. תביא
חמצן". שניהם מרשים עכשיו לעצמם לנשום, מגלים כמה אויר נאגר
בהם, כמה עמוק ננעץ בהם איום המוות המוקדם הזה, של ילד קטן
בידי הוריו.

"זה בסדר" פונה גלעד להרגיע את האם הרועדת, "הילד בסדר, את
יכולה להירגע". ההורים מביטים בו ולא מבינים, לא מאמינים,
רואים את תמר מניחה מסכת חמצן קטנה על פניו, עדיין לא מרשים
לעצמם להאמין שהסיוט אכן הסתיים. שילדם הקטן עדיין אתם.

@@@

יורם פלד נגרר בנעלי הבית המרוטות שלו למטבח, מדליק סגריה
ראשונה בשרשרת ארבעת הקופסאות שישאף גם היום לריאותיו אומללות.
בעיניים עצומות למחצה הוא מדליק את קומקום המים החמים, אך
הנורה אינה נדלקת. קללה נפלטת מפיו. שוב נותק החשמל, ימח שמם
של עובדי חברת החשמל שלא יודעים כיצד נראה חשבון זה, בעוד הוא,
רק למראהו היה חש את הצביטה בבטן, את כיווץ הפה.

מעבר לכעס, בהשלמה כנועה הוא ממלא פינג'אן במים, מדליק את הגז
וניגש לדלת הכניסה. הוא  מציץ מעינית הדלת ופותח אותה בשקט,
ככל שמאפשרים ציריה החורקים.
כבר מזמן חדל להתבייש לשאול מן השכנה ממול את העיתון שעל
מפתנה, מודע לכך שהיא מעלימה עין, ובלבד שיחזיר את העיתון
מוקדם מספיק למקומו, מנומר בכמה שפחות כתמים, ועדיין שארית
כבודו העצמי מפצירה בו לנסות ולהימנע מפגישה עם אחד השכנים,
בעודו נושא את עיתונה בידו.

חמוש בכוס קפה חם, פרס את העיתון על השולחן, מקפיד להעיף
פרורים ישנים לרצפה כמחווה של אדיבות לשכנתו הישנה עדיין, חולף
על פני כותרות הבוקר בארץ הצרות והצרורות. הפך את העיתון, החל
לקרוא את הדף האחורי, עיניו עוברות כמעשה שבשגרה לכרטיס המוכתם
הזרוק על השולחן, כשלפתע קפא דמו בעורקיו.

שוב חזר והביט בעיתון, לא מאמין, לא מעכל את שרואות עיניו, חש
את הכתוב מזנק מן הנייר, עוטף אותו בסופת מילים ומספרים
המסתחררת במהירות הולכת וגדלה סביבו, תולשת אותו מהאדמה בסיבוב
מהיר כל כך שדמותו התמרחה מסביב, קיימת ביותר מנקודה אחת במרחב
בכל רגע נתון.
הסתחרר, כמעט ונפל, ראשו נע מצד לצד, ברכיו רועדות, ליבו הולם
בחזהו בקצב מטורף, גרונו ניחר. נתמך בשתי ידיו בשולחן והתיישב,
עיניו קמות. "אוויר" התנשף לעצמו בכבדות, "אין לי אוויר".

ושוב בדק, נועץ ציפורן מגודלת בכף ידו, מנסה לאשש בכאב תחושת
מציאות כלשהי. השווה בין המספרים, מניח אצבע אחת רועדת על
העיתון ושניה על הכרטיס שבידו המזיעה. הכל התאים, עד לאחרון.
הסגריה נשמטה לרצפה. תחושת המחנק הלכה וגברה ככל שגבר קצב
נשימותיו. ליבו פעם בקצב מהיר, הולם על בית החזה מבפנים, מנסה
לפרוץ החוצה. הושיט יד אל מכשיר הטלפון, מתפלל שהקו לא נותק גם
הוא. צליל החיוג היה כגלגל הצלה באוזניו. אחד אפס אחד, חייג.
"לא למות", התחנן, "לא עכשיו. זה לא הוגן". מסר את כתובתו
לתורנית המוקד בנשיפות קטועות, נאחז בשפופרת כבגלגל הצלה.
"תעזרו לי בבקשה" התחנן. "תעזרו לי, אין לי אויר".

שמט את השפופרת וניסה להסדיר את נשימתו. תמך את ראשו בשתי ידיו
ונשם לאט יותר ויותר עד כי נרגע כמעט, נתמך בידיעה שהעזרה בדרך
אליו. הסחרחורת שככה, האותיות האטו מהלכן סביבו. שוב יכל לקרוא
את השורות שכוונו אליו ורק אליו, מכל האנשים:
"זוכה יחיד בהגרלת המילניום גרף למעלה מעשרים ושמונה מליון
ש"ח. הזוכה האלמוני טרם התייצב במשרדי..."

@@@

הנסיעה לבית החולים היתה רגועה ושקטה. ההורים עיכלו כמעט את
הנס שארע להם, אחזו בידי בנם, בולעים כל נשימה ומבט שלו,
אחוזים זה בזו, כמו מגינים על הקן המשפחתי הקטן שלהם.
לאט לאט החלו לחזור לשגרת יומם, מדווחים בטלפון לקרובי משפחה
על שקרה, כעת תורם להרגיע את האחרים. שער בית החולים נראה
באופק. תמי מילאה את כל הטפסים והגישה אותם לאב לחתימה.

"זה לא קצת יקר, 247 ש"ח בשביל נסיעה מנווה אביבים לאיכילוב?"
התרעם האב, בעודו חותם על טופס התחייבות לתשלום. "היינו לוקחים
מונית. חבל".

תמי התגלגלה מצחוק כשגלעד חיקה את האבא, בעודם נכנסים חזרה
לאמבולנס, מודיעה בקשר למוקד שהם שוב פנויים.

"33 מ'דן', הכובשים 4, בן 55, קוצר נשימה, נסיעה דחופה, נט"ן
יוצא מבת ים"
"תגיד לו את הסכום לפני שאתה פותח את החמצן" צחקה תמי, מפעילה
את הסירנה ומהדקת את חגורת הבטיחות.

@@@

יורם פלד הרגיש הרבה, הרבה יותר טוב. שיעול ארוך ובסיומו יריקה
מדויקת לכיור המטבח, השיבו לו את רוחו. שוב הביט בשפופרת
הטלפון, עדיין אחוזה בידו.
למי יתקשר ראשון? למנהל הבנק? יתעמר בו, ישפיל אותו, יגרום גם
לו לחוש שאין מוצא אחר, לבד מלהיקבר תחת הר שגיאותיו
ואומללותו, בדיוק כפי שגרם לו להרגיש יותר מפעם אחת.
חש את הכעס, העלבון, הביט בידו המהודקת עד לובן בשפופרת.
אח"כ יתקשר להוריו, חשב לעצמו. כן, עכשיו תורו  להפתיע את
הזקנים שלו, להשיב להם על המבט הדאוג, על צקצוקי הלשון, על
ניסיונותיהם להסתיר אותו, את מקום מגוריו העלוב, על כי הפכוהו
לחרפתם.

ישב שמוט בכיסאו, עיניו עצומות, מפליג בדמיונו אל מחוזות
העושר, מותיר מאחוריו על רציפי הדוחק הישנים, המוכרים עד כאב,
המון אדם חסר פנים, בדרכו אל ערי אצולת הממון. מדי פעם הזדקף,
פקח עיניו והביט שוב בכרטיס האחוז בחזקה באצבעותיו המזיעות,
מנער את ראשו, מכה בלחייו לוודא שאינו חולם.
רשימת קניות נבנית במהירות בראשו, חפצים חולפים בקצב: בית
גדול, מכונית מפוארת, נסיעה גדולה וכאילו אין סוף לאפשרויות,
והעושר - מילה זרה לו מאז ומתמיד -  מבעבע ועולה ומציף את
החדר.

ומתוך הר האפשרויות הניתך עליו עד כלות, בוקעת ועולה הרגשה
מוזרה, מפלחת את ליבו בקור מקפיא.
הביט  במקרר הישן שקיבל מהוריו, אותה גרוטאה עלובה, אשר הקולות
המוזרים שהשמיע לאחרונה הפחידו אותו, שמא יתקלקל ולא יעמוד
בהוצאות תיקונו. שלח והעביר עליו את ידו, כמו נפרד מחבר ותיק
שהלך עמו בדרכים הקשות, בזמנים הרעים באמת. כמעט וחש אליו
חמלה. נגוע בגעגוע פתאומי, מוזר.

קם עליו רגליו, המתין עד שחש את רגליו נושאות אותו, בטרם הרפה
מהשולחן. פתח את מגירת העץ, הביט בחבילת השטרות הדקיקה אותה
טיפח לימים קשים אף יותר. כמה גאווה חש יום יום בהישג נדיר זה
שלו. בפרוטות אותן חסך מפיו ובלבד שיעשה גם הוא לעצמו, ולא רק
אחרים.
הנה השטרות מולו, והגאווה נסתלקה לה. כמה טיפשי נראה לו הישג
זה עכשיו, מגוחך אפילו. טיפשי כחייו האבודים כולם.

כעת העז להביט  מעבר לשגרת יומו, לראשונה מזה שנים רבות, ולא
ידע מה יראה.
עולמו מורכב היה מתחבולות קטנות כדי לשרוד עוד יום, עוד חשבון.
היה מחשב את דרכו בין הוראות הקבע לסף יתרת החובה. שם ידע את
הדרכים הפתלתלות על בוריין, כבעל ניסיון. היה מרצה לחבריו את
השיטות, כבר סמכא של דלפונים.
חש את עליבותו בעירומה. בז לעצמו. ספר את השנים אשר חלפו
והותירוהו בידיים ריקות. נגרר אל המראה וליבו נכמר, שהרי מרוב
דאגה לחפציו המעטים לא נתפנה כלל לדאוג לגופו החד פעמי, להילך
חייו המתגלגל ללא שליטה וטעם.
הביט בעורו השמוט, שלח ידו לשערו המדובלל, החש את החמצת חייו,
את המוות האורב כבר לפתחו, הסוף - ששום סכום לא יעכב, לא
יעצור. החיים שחלפו ואינם ברי רכישה.

כמעט והתגעגע לקולו של מנהל הבנק, לפחד הקיום הבסיסי.

לראשונה בחייו ביקר בחלל הגדול שבין ראשו לנעליו הבלויות,
במרחב הענק בין מה שרצה למה שהפך, בין כל מה שחשב שידע לבין מה
שהבין עכשיו, בין החלום לשברו. עכשיו, רק עכשיו, ידע סוף סוף
את קליפת חייו המנופצת.

והידיעה הכתה בו, צלולה ובהירה כמו השמש ביום החורף הבהיר,
מעבר לחלונו המטונף.
חופשי מהגנת חלומותיו הבלתי מושגים, הכה בו הכאב חזק, מרוכז,
ממוקד רק בו, במעט שהכיל מעבר לדלות יומו, עד שהפך הכאב מתוק
כמעט, עד הצלילה פנימה, חבטת הראש בקרקעית. כמו גל גדול שטף,
מותיר אותו ערום ועריה.
הביט בכרטיס. שמע את פעמון הדלת מצלצל.

@@@

"דן מ- 33, בטלי את הנט"ן, החולה מסרב טיפול ומסרב פינוי."
נכנסו לאמבולנס והתחילו לנסוע לאיטם מהמקום.
לא מוכן לשלם עבור האמבולנס" גיחך גלעד, "אומר שאין לו כסף.
נתן לי כרטיס הגרלה במקום תשלום, את מאמינה? תבדקי אותו, נתחלק
חצי חצי במה שאין בו."






© כל הזכויות שמורות למחבר !