בוקר ראשון בבית החדש. רק אתמול בלילה הגעתי לכאן, לעמק
המקוריות. הספקתי לפרוק עם דוד את כל המשאית, עניין די קצר,
מאחר והוא אישר לי להביא איתי שלשה דברים בלבד. אני בחרתי, לפי
סדר חשיבות ב 1) מקרר, עם מספיק אוכל לחודש. 2) מיטה זוגית עם
מגירת מצעים מלאה. 3) פסנתר כנף של "סטאינווי אנד סאנס", כולל
כיסא הפסנתרנים, כמובן.
למה רק שלשה דברים? תשאלו את דוד, אם לא חבל לכם על הפנים
היפות שלכם. לי אכפת, אז אני לא שואל. מה שדוד אומר, עושים. סך
הכל הוא יצא גבר, שלשת הדברים שהבאתי איתי לא היו שלי מלפני
זה, הוא סידר לי אותם, וכמובן את הבית הזה, בחינם. אז אין
טענות.
בית קטן ונחמד, חדר אחד גדול, שבמרכזו הפסנתר, בפינה אחת
המקרר, ובשניה המיטה.
אני מתיישב ליד הפסנתר ומפרק אקורד דו מז'ור. וואו, איזה
סאונד! פסנתר כנף בחדר כמעט ריק. מדהים, פשוט מדהים. אני נתקף
בצורך עז לתת ליצירתיות שלי לצאת החוצה, ומחליט לכתוב שיר חדש.
כדי לקבל השראה, אני מרים את הראש ומציץ דרך החלון. יום קיצי
נשקף אלי מבחוץ. קיץ, יש השראה. אני מחליט לקרוא לו 'כל קיץ
קורה דבר מה".
אני מתחיל אותו בלה דיאז מז'ור, מסתבך, ומוריד הכל בחצי טון,
מי צריך את הדיאזים האלה? לה מז'ור מספיק, מה שנקרא A. יצירה
בלה מז'ור עם מעבר ללה מינור בפזמון. יוצא יפה המעבר הזה.
במקביל לכתיבת הלחן קופצות לי המילים לראש, וזה יוצא מקסים.
איך שאני מסיים, קורה דבר מה, דפיקה בדלת. "יבוא!" אני צועק,
ולבית נכנסים מיקה קרני ונתן יונתן. "וואו, איזה כבוד!" אני
אומר וקם, בשביל הכבוד. "תשמע," מתחילה מיקה, "במקרה עברנו פה,
נתן ואני, בטיול הבוקר הקבוע שלנו," היא מחייכת אליו והוא אליה
בחזרה, "ושמענו את צלילי הפסנתר והשירה שבקעו מהחלון שלך." היא
עוצרת לרגע ומביטה בנתן, שממשיך, "זה נשמע לא רע, זה כבר
מוכן?" הוא שואל ומהנהן בראשו, למנוע ממני ספקות לגבי המוכנות.
"אה, אני חושב שכן." אני אומר, מביט במיקה שמחייכת אלי ומסמיק.
"אפשר בבקשה לשמוע?" היא מבקשת, כל כך יפה שאני פשוט לא יכול
לסרב לה. התכוונתי להגיד שהיא בקשה כל כך יפה, ולא שהיא עצמה
כל כך יפה, למרות שהיא כן, והנה הסתבכתי בגלל העדר ניקוד.
אני מתיישב בחזרה ולוקח נשימה עמוקה. הופעה מול מיקה קרני ונתן
יונתן, מלחיץ קצת. אני מחליט להתחיל את השירה עוד לפני הנגינה,
אז אני רק לוקח לרגע 'מי', כדי לדעת איך להתחיל. "כל קיץ קורה
דבר מה." כשאני מנגן את האקורדים אני מפרק אותם תו תו, ומחליט
גם לקשט אותם בשתיימים וארבעים. זה יוצא יפה, אני קולט בחצי
עין את מיקה מחייכת מימיני. אני מביט לשמאלי אל נתן, וחוזר על
השורה, "כל קיץ קורה דבר מה." זה חודר אליו. אני רואה את זה
ניצת לו בעיניים. תקווה. מרוצה, אני ממשיך, "ואף שכאילו כלום
לא השתנה, מעונה לעונה, הלב יותר נכנע לפיתויי הליל של האדמה."
הוא מהנהן בראשו, מסכים עם כל מילה. "כל קיץ קורה דבר מה." אני
חוזר שוב, לשמור על ניצוץ התקווה בעיניו. אני מפנה את הראש אל
מיקה וחוזר על ההבטחה פעם נוספת, במיוחד בשבילה, "כל קיץ קורה
דבר מה." היא מחייכת אלי ואני מאושר. במעבר לפזמון המינורי אני
רואה איך כל הגוף שלה מתכווץ, "כפוף על אהבתך הכוכבית," אני שר
לתוך עיניה, "קינת קיץ אחרונה. לא זכרתי איזו מתנה ביקשת," היא
איתי, כל כולה, רועדת מעט, "שאביא לך בשובי," כשאני מגיע
לאקורד המוקטן, קצת לפני הברייק, אני יכול להישבע שהיא גומרת.
"שאביא לך בשובי." אני משאיר אותה שם, מיישיר את מבטי ועוצם את
עיני. אני חוזר על הבית והפזמון בעיניים עצומות, ומיקה עושה לי
קול שני, רועד מעט, בכל פעם שמופיעה שורת הנושא. היא ממשיכה
בקולות הרקע ואני חוזר אל נתן, "זהו פזרון נפש שלאחר קציר,"
אני מסביר לו, והוא מבין, "הכול אסוף, רק שיכחה קיצית." עיניו
מתכווצות, הוא צמא למילים שיוצאות מפי, "זו העונה המתה שלך,
מישהו מקשיב, מישהו חדל לשיר." אני חוזר אל מיקה שמרימה מיד את
ראשה להביט בעיני. אני מגיע לבית האחרון ומחליט לדקלם אותו על
רקע פירוקי האקורדים, "ואת, מה חושבת, פירחונית שלי, שתמיד
אביב?" אני שואל אותה, והיא מחייכת ומזייפת קצת בקולות הרקע.
"ומה בדבר בגידת הזמן, ומה בענין העננים שחונים בפאתי הסתיו
הריחני, עד מתי את חושבת אפשר לשחק באוהבים?"
כמה שניות של שקט אחרי שאני מסיים, ואז מחיאות כפיים. אני קם
וקד קידה קטנה מול כל אחד. "וואו," מתחילה מיקה, "פשוט וואו,"
היא מצמידה את ידיה אל מעל חזה, ומנענעת בראשה, מחייכת, עם
סימני דמעות בעיניים. אני מביט לעבר נתן, שמסרק את שערו הלבן
הצידה ואומר, "מילים נהדרות, זה פשוט שירה." הוא מתקרב אלי ושם
את ידו על כתפי, "כבר הרבה זמן לא נתקלתי במילים שריגשו אותי
כל כך." אני מהנהן בראשי, לא יודע מה לומר. "אבל הלחן," חוזרת
מיקה, "בלי הלחן הנפלא הזה, זה לא היה מעביר את מה שזה העביר."
היא מתקרבת אלי ומחבקת אותי, אני קצת מופתע בהתחלה, אבל מהר
מאד תופס את עצמי ומחבק בחזרה. מתוקה, המיקה הזאת. "מה שאותי
ריגש הכי הרבה," אומר ארקדי דוכין, שרק עכשיו שמתי לב לראשו
המציץ מהחלון, "זה המעבר לדקלום בסוף." הוא מחייך אלי, "זה
יופי, אני בחיים לא הייתי חושב על זה."
אנחנו יוצאים החוצה לחצר. "ארקדי, מה אתה עושה פה?" שואלת אותו
מיקה. "את צודקת," הוא עונה לה, ופתאום נהיה לו מבטא רוסי כבד,
"יש לי המון עבדה, אני צריך לגמור זה, נו," הוא נתקע ומתחיל
להאדים, "תכנית הפעלה למחשב." הוא נאנח. "משהו יותר טוב
מהדוס?" שואל אותו נתן. "כן," עונה לו ארקדי, "זה, נו, משהו
אחר לגמרי. אני צריך לזוז." והוא מתחיל ללכת. "הוא אמר שקיבל
את ההשראה מהחלון בסלון שלו." אומרת מיקה אחרי שארקדי התרחק,
"החלון הזה מחולק להרבה חלונות קטנים, ועל כל אחד מהם יש ציור
אחר." היא מסבירה. נתן מושך בכתפיו, "אני גם אזוז, לגמור לכתוב
את הספר." הוא מותח את עצמו בגאווה. "כן, היצורים הקטנים
האלה," מהנהנת מיקה, "איך החלטת לקרוא להם?" היא שואלת, ואני,
שמנסה לעקוב אחרי השיחה, מביט בו מתחיל ללכת, "הוביטים," הוא
ממלמל לעצמו כשהוא מתרחק, "כנראה שאצטרך לכתוב קצת רקע על כל
התקופה, ועל הטבעת בכלל." הוא מנענע בראשו.
זהו, אני ומיקה לבד. "אני רעבה," היא אומרת, "עוד לא אכלתי
ארוחת בוקר." אני מוביל אותה אל המקרר, ופותח אותו, "תרגישי
בבית." אני יוצא שוב החוצה ומהרהר באנשים המוכשרים האלה.
ארקדי, שמפתיע פתאום בתור מתכנת גאון, ונתן, שלא מסתפק בכתיבת
שירים ופונה לכתיבת הטרילוגיה הנפלאה ביותר בעולם הפנטזיה.
אני מביט לתוך הדירה ורואה את מיקה חותכת עגבניות, מלפפונים
ובצל, ומערבבת הכל בקערה. היא מרימה את ראשה ומחייכת אלי, "אין
כל כך עם מה לבשל, אז החלטתי לנסות לערבב כמה ירקות ביחד." אני
מתקרב לראות, "מה זה, סתם עשית מהכל סלט." אני אומר לה. "סלט?"
היא מרימה גבה בפליאה, "זה שם לא רע. אני יכולה לאמץ אותו?"
אני מושך בכתפי וחוזר להרהר בפתח הדירה.
ואני? מה איתי? רק מוסיקה יש לי? במחשבים אני לא מבין, אין לי
מושג אפילו איפה נמצא ה'אנטר'. וכתיבת סאגות? באמת, אפילו
סיפור קצר אני לא אצליח להמציא. רק מוזיקה וזהו.
מיקה גומרת לאכול, ובלי לשאול אם אפשר, נשכבת על המיטה ועוצמת
עיניים, מקסימה. אני רוצה לכתוב לה שיר, שתוכל להתעורר איתו.
אני מביט אל השמיים הכחולים ומקבל מהם את ההשראה. לפני שאני
נכנס, אני רואה את אסף אמדורסקי מעבר לרחוב, מרכיב משקפיים,
אבל העדשות שלהן כהות, כמעט שחורות. אני מחכה לראות אם הוא
עומד להתנגש בעץ שמולו, אבל הוא עוקף אותו יפה, מרים את ראשו
לעברי ומנופף לי לשלום. אני מנופף אליו בחזרה ונכנס.
אני מתיישב ליד הפסנתר ומתחיל, "בוקר טוב, אשה שלי, יפה." שוב
בלה מז'ור, טוב נו, כמה מקוריים כבר אפשר להיות?