"יש לך אחות בכתה י"א, נכון? קוראים לה ענבל!" חיוך היה מרוח
על פניו שהיו סמוקות מעט לאחר שעלה בריצה במדרגות.
"מצטער, אחותי בכלל לא גרה בארץ." עניתי לו באדישות הרבה ביותר
שהצלחתי לגייס.
"אז אולי זו אחותך השניה? אני כמעט בטוח!" הוא באמת נשמע בטוח
בעצמו, וקצת ערער את ביטחוני.
הכנסתי את יד שמאל לכיס המכנס מבלי שהוא ישים לב לכך, לא
בהצלחה רבה. אבל זה לא היה חשוב. מצאתי את מה שחיפשתי.
התחושה הנוקשה והקרה של החפץ נסחה בי רוגע וביטחון.

"לא, אין לי עוד אחות."
נתתי למילים להדהד כשניה באוויר ואז הוספתי "אני חייב ללכת."
כנראה לא הייתי מספיק משכנע כי הוא עדיין לא ויתר.
"אבל היית במועצת תלמידים בתיכון הריאלי בהרצליה- תגיד שלא!
תגיד!!"
חזהו עלה וירד במהירות והוא עדיין התנשם בכבדות. ניכר עליו כי
הדבר מאוד חשוב לו.

נזכרתי בתקופה שפעם, לפני זמן רב כשעוד הייתי אישה. הייתי
בטוחה שכבר ראיתי הכל בחיים. היה לי חבר, תעודת בגרות, אפילו
הייתי קצינה בצבא. כל שנותר לי הוא להתחיל בחיים האמיתיים
מצוידת בכלים הטובים ביותר ומוכנה לכל. ובכן, כמעט לכל כי מה
שקרה באמת הפתיע אותי ועד עכשיו אני לא ממש יודע מה לעשות
בנידון.

זה היה בערך בגיל 23 כשפתאום התעוררתי בגיל 20. אולי אם זה היה
קורה לי בגיל מבוגר יותר, כשמתחילים כבר לספור לאחור, אז זה
היה משמח אותי. אבל לא רק שלא מצא חן בעיני להתעורר בשלוש שנים
צעירה יותר, גם התעוררתי בתור אחד שקוראים לו מוטי והוא חייל
בגולני.

הייתה לי קשה מאוד התקופה הזו שבה הייתי מוטי. חוץ מזה שהייתי
פתאום מכוער, גרתי בשדרות ולא ידעתי איך להשתין בעמידה כי עד
שלא התיישבתי הפיפי פשוט סירב לצאת, גם היו לי יציאות חרא ומ"מ
בן זונה כמו שרק בגולני יכול להיות.

כעבור שנה הייתי כבר קרוב לשחרור, בתקופה שבה הזמן ממש נעצר
מלכת והימים לא רוצים לעבור. אני זוכר כמה שמחתי בבוקר יום
ראשון דכאוני ושגרתי בדרך לצבא, כשזכיתי לשחרור מוקדם. זה קרה
כאשר נרדמתי באוטובוס ולפתע התעוררתי בטיילת של תל-אביב, הפעם
בתור אמן רחוב צרפתי בשם ז'אן קלוד.

"תמשיך! תמשיך!" הם היו צועקים. "רוצים עוד!". העוברים ושבים
היו מתכנסים סביבי ומריעים בזמן שהייתי מנגן בגיטרה ושר
בצרפתית.
לעיתים היה נדמה לי שהם מפיקים עונג רב ממני כשמילאו את כיסוי
הגיטרה הבלוי בכסף.
בדרך כלל היו שמים לי אגורות. לפעמים אפילו מטבעות של שקל ושל
חמש. אבל הכי אהבתי כשהתיירים, בעיקר היפנים, היו נותנים
לשטרות הדולרים שלהם להתעופף באוויר. השטר היה מרחף כמו נוצה
ונוחת ברכות על ערמת מטבעות חגיגית.
ניד ראש שלי כבר היה אומר הכל- "מרסי, מרסי בוקו!", תודה רבה
לכם, תבואו גם מחר.
אם הייתי שולח חיוך מכוון לאחת הנערות, היא כבר ידעה להישאר
לסוף ההופעה.
מזמן כבר יכולתי להרשות לעצמי כיסוי חדש, ומן הסתם גם גיטרה
חדשה וטובה, אבל הכיסוי הזה נמצא איתי זמן כה רב שפשוט חבל לי
להחליף אותו. לדעתי הוא גם מביא לי מזל ועם הצלחה לא
מתווכחים.

אהבתי מאוד להיות ז'אן קלוד. גבר נאה שהמבטא שלו שבה את ליבן
של נערות רבות, אבל התקופה הזו לא נמשכה זמן רב. היה לי חבל
להתעורר יום אחד בתור מוסטפא, פועל בנין מקלקיליה.
רק במקלחת גיליתי שאני כבר לא יודע לשיר בצרפתית, ורק לאחר
שהאדים במראה התפוגגו הבחנתי שאני לא עוד ז'אן קלוד. נראיתי
כמו מישהו שיותר סביר לראות אותו מתפוצץ על אוטובוס מאשר שר
בטיילת.

בנקודה זו הבנתי שמשהו אצלי לא בסדר. לא יתכן שפעם בכמה זמן
אני פתאום מחליף דמויות. מכיוון שלא היה לי אף הסבר הגיוני
לתופעה החלטתי לנסות ולקבל עזרה מקצועית.

האמת המצערת היא שבתור מוסטפא אנשים לא השתוקקו לתת לי את
העזרה שהייתי צריך. גם בתור רומנוב הפועל הרומני, וסווטלנה
הזונה הרוסייה לא מצאתי אף אחד שיעזור לי.
אחח... אבל אלה היו שני חיים כמו שצריך- רוויים בסקס סמים
ואלכוהול. הרבה אלכוהול.

כשהייתי בשדה התעופה בן גוריון, ממש לפני שגירשו אותי מהארץ
חזרה לרוסיה פגשתי את מוטי. הוא כבר היה משוחרר שמונה חודשים.
הוא הצליח לחסוך קצת כסף והיה בדרכו לדרום אמריקה לתקופה בלתי
מוגבלת.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מזהה אותי או מרגיש איזה קרבה
בינינו.
"תעזבי אותי יא זונה!!!" אני זוכרת בברור שהוא צעק לי. האמת
היא שציפיתי לתגובה כזאת, אך הייתי מוכרחה לנסות בכל מקרה.
חשבתי שאולי אקבל רמז שיעזור לי לפתור את הבעיה שלי.
לא להציק לאנשים כשאת נראית כמו זונה רוסיה. זה הרמז היחיד
שקיבלתי. נו טוב, זה גם משהו.

דווקא בתור אליקים בן הישיבה זכיתי לקבל תשובה מספקת לבעיה
שלי. זה היה רצון השם ללא ספק! ללא ספק! איך שהתגלגל לידי אחד
מכתבי העת שאחי היה מקבל.
אחד הרבנים בקהילה שהיה שנוי במחלוקת בשל דעותיו הלא שגרתיות,
היה כותב בו טור קבוע. ברגע שהתחלתי לקרוא, הרגשתי צימאון בלתי
נשלט למילים הכתובות. ידעתי שיש לכתוב פה השלכה על המשך החיים
שלי, ושם באמת מצאתי הסבר לבעייתי.
זה היה רצון השם ללא ספק!

הוא כתב על גלגול נשמות. איך לאחר שבעל חיים מת נשמתו
"מתגלגלת" והוא נולד מחדש בתור משהו אחר.
הרעיון היה לי מוכר, אולם הוא חידש לי דבר אחד. כתוצאה מפגם
מולד קורה לפעמים שהנשמה מתגלגלת עוד לפני שהגוף מת. היא לא
נולדת מחדש אלא "נכנסת באמצע".
הרעיון נשמע לי מגוחך בתחילה. מה זאת אומרת "נכנסת באמצע"?
אולם לאחר שהקדשתי מחשבה לעניין הדברים התחילו להתבהר לי. אם
הגוף ממנו יצאתי לא מת, זה מסביר מדוע הנשמה לא שוכחת אותו.
אבל מה גורם לגלגול הזה? זאת לא הצלחתי להבין מהכתוב.
כדאי שאפגוש את הרב שכתב את המאמר. הוא כבר יוכל להסביר לי כל
שעלי לדעת.
ידעתי שעלי לעשות זאת במהרה לפני ש"אכנס באמצע" החיים של מישהו
אחר. מי יודע מתי תבוא הזדמנות כזאת פעם נוספת.

מעולם לא מצאתי את אותו רב. כנראה שגם הוא התגלגל למקום אחר.
דבר אחד חשוב כן למדתי מכל הסיפור. תמיד להסתובב עם מראה
בכיס.
ברגע שאני מרגיש קצת חוסר בטחון לגבי הזהות שלי אני צריך רק
להעיף בה מבט. לראות שאני זה עדיין אני.

גם עכשיו הייתה לי המראה. בדרך כלל עצם הימצאותה הוא ערובה לכך
שלא השתניתי, אבל לפרצוף המוכר תמיד יש השפעה מרגיעה. עכשיו
היה זמן מתאים לפרצופים מוכרים. הבנאדם הזה ממש יכול להציק
ואני מקווה שאני לא מי שהוא חושב שאני.
הוצאתי את המראה מהכיס ביחד עם מסרק כדי שאיראה קצת יותר שפוי.
אני יודע שזה גורם לי להיראות מאוהב בעצמי, אבל אין ברירה. אני
חייב להירגע.

גם עכשיו, בעוד עיניו המלוכסנות של צ'אנג לי ניבטות אלי
בהשתקפות תחושה של הקלה מציפה אותי. זה לא שאני כל כך שמח
להיות צ'אנג לי מהמאפיה הסינית בארץ, אבל עד שהתרגלתי לדמות
כבר אין לי כוח להשתנות שוב.

לאחר שביטחוני העצמי חזר אלי פניתי אליו.
"תקשיב" אמרתי לו. "לא הייתי בשום מועצת תלמידים, בשום תיכון
בשום מקום!".
"וחוץ מזה" הוספתי, "איך יכולה להיות לי אחות בשם ענבל? אתה לא
רואה שאני סיני?!" בשלב זה כמעט וצעקתי.

"בסדר! בסדר!" הוא ענה וקולו רעד מעט. "יכול להיות שטעיתי, אתה
לא צריך להתרגז כל כך."
הוא הסתובב והתחיל ללכת.
"סיני מחורבן!" הוא זרק לעברי לפני שנעלם מעבר לפינה.