היא נשמעה כמו תקליט שבור, פשוט תקליט שבור. חוזרת שוב ושוב על
אותו המשפט, זה ניקב את מוחי, זה הכעיס אותי, זה גרם לדם שלי
לרתוח. הרגשתי את כל הפנים שלי מתחממים.
"צריך להמשיך הלאה".
ושוב ושוב ושוב ושוב. יושבת על הרצפה בחולצה שחורה קרועה
ובמכנסיים שחורות, שקיות שחורות מתחת לעיניה. כל גופה מביע אבל
כפי שהוא אמור ונפשה אטומה, חוזרת באדישות חסרת רגש, מגוללת את
הסיפור.
"אנחנו חייבים להמשיך הלאה".
כאילו שזה קרה ממזמן. כאילו שעבר עידן ועידנים. כאילו שלא רק
אתמול החזירו את הארון במטוס הביתה, והיא התמוטטה מבכי על
כתפי. החזירו הביתה בארון, כי לא יכלו להראות את הזוועה שקרתה
לה.
וגופה הרזה שעון כנגד הקיר, היא בקושי אכלה כל השבוע הזה. מאז
שהודיעו לה. והיא ממשיכה להתכחש, כולה סרבנות.
והיא מספרת את הסיפור. מלמטה עולים קולות של אנשים צוחקים
בחרש, אומרים שלום אחד לשני כאילו שזאת הייתה מסיבת קוקטיל.
וגם זה מרתיח אותי בזעם. כי זה מה שזה, מסיבת קוקטיל עטופה
במעין מסיכה של אבל, מסיכה כל כך טפלה. אף אחד אפילו לא טורח
לשחק את התפקיד שלו כמו שצריך.
קמתי באמצע, לא יכלתי לראות את זה יותר. ירדתי למטה. ראיתי את
אבא שלה שעון כנגד הקיר, גם הוא מספר את הסיפור שכולם כבר
שמעו. אבל הוא, צדיק אחד בסדום. הוא התפתל מבכי. איש חזק, בוכה
כמו ילד בן שלוש. כמו מקיא את הסבל שלו החוצה. וגילוי האמת
הזאת גרמה לכל האנשים להסתכל אחד על השני במבוכה, כאילו אומרים
"מה להגיד עכשיו? מה לא ישמע מאולץ ומגוחך?"
רק אני ידעתי, הכל ישמע מאולץ ומגוחך. אשתו ואימא שלהם מתה.
קורבן לתאונה אכזרית, כי הנהג היה קצת שיכור והיא התעקשה ללכת
לשם לפני שהם יתפסו את המטוס בחזרה והוא הסכים. והוא ראה אותה,
את האישה שהוא אוהב מרוחה על הקיר, גופתה מושחתת. איזה מילים
יכולות להצליח להראות לו שאנחנו מבינים את מה שהוא עובר?
כי אני לא מבינה. אני לא חושבת שאני יכולה להבין.

כבר עברה שנה, ושאני נכנסת לביתה אני דופקת בדלת. וזה אותו בית
וזה אותם אנשים, חסרה רק אחת. האם היא פעם הייתה שם, או שזה
סתם היה בדמיוני?
והחדר שלה נראה אותו דבר, והיא נראית כמעט אותו דבר. אולי שום
דבר מזה לא קרה? אולי כל חמש שניות אימא שלה תכנס לחדרה ותגיד
"לירונוש, אני יוצאת. יש אוכל במקרר."
רק שאני יוצאת מביתה אני שוב מסתכלת על הדלת. תלויה שם תמונה.
אני זוכרת איפה היא צולמה. היא צולמה בבת מצווה של לירון, אני
זוכרת שהיא הייתה גאה, שהיא הביאה ילדה כזאת מצטיינת ויפה עד
היום. באותו תצלום מתנוסס חיוך הגאווה על פניה.
וזה הדבר היחיד שגורם לי לזכור שהיא פעם הייתה. זאת העדות
היחידה, אותה תמונה. זה מעולם לא ישקר. שתעלם התמונה הזאת, זה
מעולם לא יהיה אותו הבית.