הלילה הזה כולו מצות, אווירת חג וקודש.
הלילה הזה כולו אביב, אווירת פריחה ואושר.
הלילה הזה כולו משפחה, אווירה של יחד.
הלילה הזה כולו זכרונות, שנה אחר שנה.
חמש שנים אחרי, רק הריח מעלה.

זוכר איך באנו אליך במונית, עם הסירים והקופסאות?
הריח שעמד באוויר, אוח הריח הזה, לא מרפה!
המסדרון הארוך, המיטות הריקות, והציורים על הקירות.
מצמרר. מילה טובה לתאר.

יודע, חשבתי שמשהו השתנה בחמש שנים האחרונות,
שמשהו נעלם, התחדשות ותקוות אחרות.
חשבתי לתומי שיום אחד אפסיק לבכות.
התבדיתי.
קיוויתי. באמת שקיוויתי!

לא מאמינה יותר. סולחת, אבל לא מאמינה.
לא מסוגלת לחשוב על שעה רגועה, דקת מנוחה.
רוצה לקוות, רוצה לייחל, מעדיפה לחשוב שהכל יסתדר.

שאלה לי אליך, שאלה משונה - האם תמיד,
תמיד זה יהיה שקט יפה כזה, רגוע,
של לפני סערה?

יבשו הדמעות בעיני, הגרון נחנק,
אפילו האצבע כואבת.
צבע סגול יפה השארת עליה,
וצרחות עד לב שמיים.

עכשיו יש שקט.
משונה לי השקט הזה, אתה יודע?
אני לא יודעת איך לחשוב עליו,
ואני תמיד צריכה לנתח כל דבר.

שקט של לפני סערה?
שקט של התחלה?
שקט של שינה?

תגיד לי, מה אתה רוצה ממני מה...