הכרתי את הבחורה הכי מושלמת בעולם. היא קצת קטנה עלי, היא בת
שמונה, אז אני לא חושב עליה בצורה כזאת. בנוסף לזה שהיא יפיפיה
היא גם טובת לב עד אין קץ. יכול להיות בגלל שהיא עדיין בגיל
התמים. בעצם, סביר להניח. אז איך בעצם הכרתי אותה?
במסגרת כל מיני "מטרות-נעלות-יפות-נפש" שהתעסקתי בהם, מצאתי את
עצמי מפעיל קייטנה באחת השכונות הקשות יותר בארץ. לא ממש
קייטנה, יותר מועדון תרבות בשביל להעסיק את הילדים כדי שלא
יסתובבו ברחובות. אני לא מאמין שאנחנו מצילים את נשמותהם הזכות
מלהיות פשעים גדולים או נקרומנים קטנים או זונות או הכל ביחד,
אנחנו בסך-הכל מעכבים את התהליך הידוע מראש. הדבר היחיד שאנחנו
יכולים לתת לילדים ואנחנו נותנים המון, זה חום ואהבה.
לילדה הנשמה הזאת יש סיפור כמו שלכל ילד שם יש, סיפורים יותר
קשים משאני מסוגל בכלל להמציא. אמא שלה נרצחה לפני לא יותר מדי
זמן והיא גרה עם סבא וסבתא שלה. היא למדה מחול השנה, ולא סתם,
היא רקדה ב"בת-דור", אבל "לא נראה לי שאני אלך שנה הבאה." היא
אמרה לי. "למה? את לא אוהבת את זה?" היה לי עצוב לשמוע כי אני
מאוד אוהב מחול, בעיקר רקדניות. הייתה לי פעם חברה שרקדה כמה
שנים ב"בת-דור". הגוף המושלם, הגמישות, הביצועים במיטה, אבל זה
כבר סיפור אחר. לעינייננו. "אני כן אוהבת, אבל הם רוצים הרבה
כסף ואין לנו הרבה". וכואב לי הלב. אם רק הייתי יכול, הייתי
שולח אותה בעצמי לרקוד, משקיע בה את כל החסחונות שלי רק בשביל
לראות אותה מחייכת.
ביום שישי כשנפרדתי מהילדים היא חייכה אלי. ואני מדמיין אותה
עוד כמה שנים עוזבת את ביתספר בשביל לפרנס את סבא וסבתא או את
עצמה אחרי שהם ימותו; מדרדרת לסמים; יורדת לזנות, ונפתרת ממנת
יתר או נרצחת על ידי סרסור או נרקומן והחיוך שקיבלתי ביום שישי
ישאר איתי לנצח, כי זה כנראה אחד החיוכים האחרונים שלה.