תמיד סיקרנו אותו החיים. לא רק המהות, העשייה, אלא הרעיון
שמאחרי כל זה. חייב להיות רעיון, הוא תמיד טען, מדפדף, מנסה
לקרוא בין השורות. הוא תמיד היה טיפוס של תאוריות נפוחות
וגרוטסקיות, תמיד חיפש את הנולד בכל אשר סביבו. המים, הקשת,
בקבוקי הזכוכית. להכל יש משמעות קוסמית, הוא אמר. לא הפריע לו
החול הלח עליו שכב פעמים כה רבות, מביט בקו המעודן בו נפגשים
השמים והים, שומע את הגלים ואת הצחוק. להכל יש משמעות, כל מה
שנותר זה רק לחבר ולראות את התמונה הגדולה. הדובה הגדולה,
הדובה הקטנה, נוגה, והירח... נקודות מרצדות של אור על חלון
הזכוכית המטושטש של החיים. הוא רץ, רץ, מחפש, חופר עד זוב דם.
ואז שקט, דממה דקה. כאב מפלח כמו חנית, ומוזיקה, תמיד מוזיקה.
המגע הקר של השיש, דקירה בלב, ביד, בווריד. ושוב, ושוב. והוא
שוב רץ, במעגלים, שמיניות באויר. מדי פעם היה עוצר, נשען על
משהו, מתנשם, מוציא קיטור, עשן. מבט קר, מנוכר. פנים, אנשים,
קולות, הכל מתנקז החוצה, הכל עובר. יהיה טוב, הוא טוען, נאבק
עם עצמו, מכה בקירות, מנסה לפתוח דלתות אותן נעל בעצמו, ללא
הצלחה.

ואז הוא מתעורר, כפות ידיו מזיעות. הוא קם, פותח את החלון,
ושומע את העולם שם בחוץ, את הלילה נאבק ללא הצלחה באור היום
הממשמש ובא. והוא מחייך, סתם ככה. והידיים עדיין כואבות, וגם
הלב. אבל יש אותה. וכבר לא באמת משנה לו הנולד, וכבר לא משנה
לו הרעיון. על מנת לקבל תשובה, צריך לדעת לשאול את השאלה. יש
רעיון, יש מהות, יש עשייה. ויש את הפחד, ותמיד יהיה. אבל יש
אותה, וזה מה שחשוב. ופתאום, כל השאר כבר לא משנה.

מוקדש לתקווה. תמיד יש.