כמה זמן, לכתוב יומן, מענין כמה זמן זה דורש כל יום. זה בודאי
תלוי גם בתנאי הכתיבה. כרגע, כשאני כותב על קלסר המונח על
ברכי, ידי עטופות כפפות ורוח קרה מכה בפני ובדפים עליהם אני
מנסה לכתוב, בזמן "שמירה" על נשקית הבסיס אי(נ) שם. זה יקח קצת
יותר זמן. מילואים, אין ספק הם תמיד זמן רווי חוויות. לאו
דווקא טובות.

הכל החל אתמול בבוקר צאתי למילואים: אני מודה שלא קמתי מוקדם
במיוחד, ויצאתי מהבית רק בשמונה. בתשע הגעתי לחיפה. התלבטתי אם
להמשיך באוטובוס או לעבור לרכבת. החלטתי רק רכבת (בכל זאת היא
אמורה להיות מהירה יותר).
בתחנת הרכבת חיפשתי קופה. הסתבר לי שאין, כולן סגורות. הלכתי
לרציף השני ויוק גם שם אין. אז שאלתי את השומר שענה: "אין קופה
יש מכונה אתה לא רואה?" (לא, לא רואה. מה לעשות?)
במכונה היה רשום שנסיעה לב"ש עולה ארבעים וארבעה ש"ח. יותר מדי
לטעמי (אני עוד אצטער על קמצנותי בהמשך). אז חזרתי לתחנת
האוטובוס ולקחתי את האוטובוס לת"א (טעות מספר אחת).
לקראת  נתניה התחיל הפקק. בנתניה הדבר היחיד שזז היה הזמן וגם
הוא בעצלתיים. אין ספק  שהנוף השתנה לטובה: הודות לשטפונות,
עשרות אגמים קטנים צמחו להם בן לילה מול הכביש. הרגשתי שאני
בז'נבה (בפקק, אבל בז'נבה).

בזמן שנהניתי מהנוף התחלתי להבין שעשיתי טעות נוספת, והיא
ששתיתי הרבה כמו שאני תמיד שותה (לא וודקה, מים, לא להתרגש).
בערך בשתיים הרגשתי שזהו, אני לא יכול יותר: או שאני ... או
שפה תהיה קבורתי. ניגשתי לנהג וגילגלנו שיחה על הא ודא. בין
היתר הוא הודה ש "ראיתי כבר הרבה, אבל פקק כזה עוד לא ראיתי".
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו, מכיוון שממילא הוא עומד, אם
לא איכפת לו לפתוח לי את הדלת, אני אעשה את מה שאעשה ואחזור.
הוא הסכים.
אני הולך בניחותא, מחפש מקום לא בולט מדי בצידי הכביש, תופס
עמדת פתיחה ולהודות על האמת,  ההתחלה היתה קשה (כמו כל
ההתחלות), אבל בסופו של דבר הענינים התחילו לזרום. איך שאני
מתחיל להיכנס לשוונג, אני רואה שהפקק ואיתו האוטובוס שלי, עם
כל חפצי, מתחיל לזוז.

ההתלבטות היתה קשה אבל ארכה רק רגע שבסופו החלטתי
שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור.
כשסיימתי (איזו הקלה!) האוטובוס היה מרוחק כמה מאות מטרים. אז
התחלתי לרוץ אחריו. אני רץ והוא מתקדם לאיטו. בסופו של דבר
השגתי אותו. עליתי לקול תשואות הקהל שצפה בענין רב בדרמה
שהתגוללה בפניו. (טוב, אז אני קצת מגזים, אבל חיוכים היו).
האמת, יצא טוב, גם השתחררתי וגם חילצתי קצת עצמות.

אחרי זה כבר לא היה איכפת לי מכלום. המשך הנסיעה עבר עלי מרחף
בתוך חלום. הפקק אומנם נמשך עוד זמן מה, אבל לבסוף השתחרר.
לת"א הגענו כחמש שעות לאחר תחילת הנסיעה. חשוב לי להדגיש שהמצב
היה באמת חמור, ואם לא הייתי עושה מעשה, עלול הייתי לגמור עם
קטטר בבי"ח, כוולט דיסני בשעתו (אבל זה סיפור אחר לגמרי).

אסיים בציטוט מהתלמוד : מי שלא השתין לאחר התאפקות ממושכת לא
ידע שמחת בית השואבה מימיו.