אני יודעת בדיוק איפה אני נמצאת. אני חושבת את המחשבות שאני
רוצה לחשוב, אני מרגישה בדיוק מה שאני רוצה להרגיש. אני
בשליטה.
אז מה לא בסדר?

אני מסכימה עם זה שאני צריכה תמיד לסדר את כל מה שלא בסדר ואני
לא חושבת שאני פסיכית בגלל זה. אני חושבת שתוך כדי מציאת מה לא
בסדר אני יכולה להתקדם הלאה ולהבין.
להבין עוד דברים, להבין את הדרך להגיע לאן שאני רוצה להגיע.
שלמות.

אני חיה, נושמת, אוהבת, שמחה, כועסת, שונאת, הכל זורם בי במין
קומפלקס אחד שלם, זרמים שעוברים בי גם אם אני לא רוצה בהם.
ואני עדיין לא מבינה.
אני לא מבינה מה אני רוצה ממך. אני לא יודעת בדיוק באיזו משבצת
אתה נכנס.
אני לא מוצאת את האיזון הזה בין תשוקה, אהבה, חברות, שיתוף, כל
הדברים האלה שאני רוצה שתהיה בהם.
כח. אתה נותן לי כח. אך האם בזה זה נגמר? מה זאת אהבה?
אהבה זה כשאתה הכי אוהב את עצמך ליד מישהו. וככה אני מרגישה.
אני הכי אוהבת את עצמי גם ביום רגיל, כמו בכל יום אחר אך מה
שאתה נותן לי כשאתה לידי - כנראה זאת החוליה החסרה בי.  מה
זה?

אנשים לא מתייחסים אליי אחרת כשאתה באזור. זה לא שהם מכבדים
אותי יותר, סומכים עליי יותר, אוהבים אותי יותר. כשאני לבד -
אני כזאת. גם ככה, בלי אף אחד. אני עשיתי את עצמי במו ידיי !
העריכו אותי לא בגלל שמישהו אמר מילה טובה עליי, אנשים מתאהבים
בי לא בגלל שמישהו חשוב אוהב אותי. זאת אני. ועבדתי קשה בשביל
זה. ולחשוב שאני כל הזמן בשליטה ושאני יכולה לעשות הכל כשאני
לבד.

קיימת בי הרגשה שאיתך - השמיים הם הגבול. כשאתה לידי - אני
יכולה לעוף. אני מסוגלת לעשות מה שאנשים שהלכו לבתי הספר
הטובים בעולם לא יכולים. אני נפגשת עם אנשים מבוגרים בעלי
נסיון עסקי וריגשי ואני מייעצת להם ועוזרת להם בדברים שנראים
לי כל כך רלוונטים, כל כך פשוטים, טריוויאלים.

יש בי הצורך לדאוג לך. כל יום. כל שעה של דקה. כיף לי לראות
אותך מאושר.
גם זה אהבה??

אני יודעת דבר אחד. שמהיום שהכרתי אותך לא עברה שניה בלי
שחשבתי עליך. ברגעים הכי מאושרים שלי והכי עצובים שלי. כל
שניה.

וזה עדיין לא הפסיק.