[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפעמים אני מרגישה כאילו איבדתי משהו מעצמי. איבדתי אותי.
אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה, חושבת , פועלת אם הייתי אותה
בחורה כמו אז, כשהייתי אני.
עכשיו? משהו אחר לגמרי, מישהי אחרת לגמרי.
לפעמים אני תוהה אם אני מכירה אותה בכלל, את הבחורה החדשה. אני
זוכרת בדיוק רב איך היא נולדה, מי האבא והאמא שלה, באיזו סביבה
היא גדלה, מי חינך אותה, מי נתן לה לאכול ומי לימד אותה
נימוסין והליכות...
אני זוכרת איך היא הפכה להיות בן אדם..ולאט לאט הקודמת נעלמה,
התאדתה, לאט לאט הלכה לה ועכשיו היא בוכה. היא בוכה כי לא
הספיקה, לא הספיקה למצות את החיים כמו שבחורות כמוה אמורות
למצות. פתאום נעלמו כל החלומות, כל השאיפות, כל מה שבנתה לעצמה
וכל מי שהיא ומה שהיה מסביבה - הכל נעלם. פתאום זה לא קיים.
ואני מחפשת. אך מפחדת פחד מוות. מה יקרה אם אמצא אותה? איך היא
תגיב? איך היא תראה? חבולה, כועסת , מאוד כועסת..על היסורים
שעברו עליה בשנים האחרונות, על החדר מטר על מטר שנעלו אותה -
יהיה מסוכן. מאוד מסוכן. אנשים יפגעו על ימין ועל שמאל וכל
הטוב שנבנה בשנים האחרונות, כשהיא לא היתה, יהרס במחי יד.
בשניה אחת- הכל יעלם, ימחק. אז אני שואלת האם זה שווה את זה.
האם זה שהיא תהיה משוחררת, חפשיה, מה זה יתן?
הכל.
אותי.
אני נזכרת בה. כמו אז, עם החיוך שלא ירד משפתיה, עם היופי שקרן
ממנה, עם החום שהעניקה, עם האהבה שבה, שכל כך רצתה להעניק.
ידעה רק להעניק. לא ידעה משהו אחר. חלמה לעניק את עצמה, לאהוב
עד מוות, אפילו הפוטוגניות נעלמה. אני מסתכלת על תמונות - זאת
לא היא. איפה היא? אותה אחת כל כך מלאה, כל כך צמאה לאנשים,
לשיחות, לחברים.

מתי מחליטים ש-זהו! עד כאן. המחיר כרגע הפך להיות גבוה מדי
וזהו.
מתי מחליטים שמפסיקים. מפסיקים להעמיד פנים וחוזרים אליה
ומשחררים אותה לחפשי.
אבל עכשיו היא כועסת. ספק אם תסלח. לי. לכולם. ספק אם תתן לנו
להמשיך במה שאנחנו עושים, באיך שאנחנו נראים ותוכניותינו
לעתיד.
בספק אם תשכח את לילות הבכי והקריאה לעזרה. וההתעלמות של
כולנו. כולנו שמענו אותה והתעלמנו. חלקנו (רובנו בעצם) לא
הבינו מה הצעקות, מהיכן הן באות ומה כל המים המלוחים שפתאום
נוזלים לי על הלחיים.
לא הבינו מאיפה כל זה מגיע, למה אני פתאום בועטת, צורחת,
עצבנית, כועסת, בוכה, בעיקר בוכה. והכל בשקט. בועטת ואומרת שזה
סתם. צורחת ואומרת שזה סתם. עצבנית ואומרת שזה סתם. כועסת-
סתם.
אבל בוכה - על מה את בוכה? סתם, נכנס לי משהו לעין. כבר
יעבור.
עד שהיא נרגעת, עייפה ומרוב צרחות ובכי- נרדמת. עיניים אדומות
עד לכדי כאב. אבל זה לא משנה.
בין כה אף אחד לא שומע כל כך חזק. לאף אחד אין את הכח להבין
!!! שהיא כואבת, מרירה, בוכה. יושבת ויודעת איפהשהו יודעת
שיבוא יום ומישהו יבוא לשחרר אותה. יודעת שלי אין את הכח הדרוש
לשחרר אותה בעצמי. המנעול כבד מדי, חלוד, חזק. נעול מאוד חזק.
צריך עוד מישהו שיעזור לי, שיעזור לי לשחרר אותה לחפשי. וכשהיא
תשתחרר....כמה נפלא יהיה לאותו אחד שישחרר אותה. כמה שהוא
יקבל, הוא צריך להיות מספיק חזק, מספיק חכם, מספיק נבון כדי
לדעת מה לעשות עם כל האנרגיות שישתחררו ממנה.

היא צועקת. שוב. היא קוראת את שורות אלה ויודעת - יש תקווה. יש
אור בקצה המנהרה, אמנם עדיין רחוק אך מזמן היא לא ראתה אותו.
כבר שנתיים בעצם שהאור כבוי והנה הוא שוב, נוצץ, מבריק, מדהים
ביופיו. והיא יושבת ומחכה, צורחת ומחכה, משתדלת לא לבכות,
משתדלת להראות יפה, מפסיקה לאכול, מתלבשת יפה, מתאפרת, מוכנה
לעשות הכל כדי שתראה טוב לאותו יום. יום הגאולה, יום השחרור.
שתראה הכי יפה שאפשר, שתריח הכי טוב שאפשר, משפרת את
האינטלקטואל שבה, משתדלת להראות משכילה, לקראת אותו אחד שיבוא
ויראה אותה באותו יום בו ישחרר אותה.
וכמה שהיא תאהב אותו. כמה שהיא תרצה לנשום אותו. לקחת אותו
איתה, אל כל אותם מקומות עליהם חלמה כשהיתה כלואה. אותם מקומות
אשר ראתה בדמיונה, איתו יחד, לא משנה איך הוא נראה, לא משנה מה
יקרה אחר כך - רק אותו רגע, אותה דקה גורלית בה יפתח את המנעול
וישחרר אותה. תמלא אותו אנרגיות שלא ידע מכמותם כמו שרק היא
יודעת לתת כי הנסיבות, הזמנים, האנשים והמקרים שקרו רק לה -
גרמו לה לההפך למי שהיא היום. יותר מדי מקריות, נסיבות, צרופי
מקרים אשר בנו אותה והעניקו לה את החוזק הנפשי שיש לה כעת.
והיא ממתינה. כעת, כשהיא רואה את האור- היא מוכנה להמתין.
בשקט. לא לעשות בלאגן כדי שחלילה לא תהרוס הכל.

ואז תהיינה שתיים.
שתיים מאותה אחת.
כמה מפחיד, כמה מסובך, כמה עבודה, מאמץ כדי שתדענה לחיות יחד
בשיתוף פעולה, כדי שהאחת לא תהרוס לשניה ושתיהן תוכלנה לחיות
בשלווה.
טירוף. פשוט טירוף. טעות קטנה והאחת אוכלת את השניה. כמה הן
צריכות לעבוד על מנת להגיע לשלמות. להגיע לאותה מטרה נעלה אשר
תשרת את שתיהן וכל אחת לחוד. כמה קשה זה יהיה. לדעת מתי להסתתר
כשהשניה מדברת ולהיפך. המטרה צריכה להיות עליונה במחשבותיהן
תמידית! יום ולילה, עד לכדי תת המודע.
להפוך לדבר האולטימטיבי. האופטימאלי.

להפוך להיות אחת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני האקר! אני
האקר!"

הסייברפאנקיסט
פורץ לבמה
ומנציח עצמו
במשבצת נחשבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/4/02 14:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנה דארלינג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה