השמיים הם הגבול
והשמיים כבר כל כך קרובים,
אנחנו שואפים אבק כוכבים,
ואיננו שומרי חוקים.

הרקיע קרב וסוגר,
אנחנו מטאור שממהר
אל כיוון הלא נודע,
לדעת שיש עוד לאן לעוף,
לשבור עוד מיתוס, ולצור עוד אגדה.

עוצמים עיניים ונוגעים בכוכבים,
נושקים לשמיים,
בונים גורדי שחקים,
מגרדים את הנצנוץ המגרה שבשמירה על החוקים.

השחור קורא לנו לבוא,
כי אם לא נלך אליו,
הוא יבוא לפה.
ואם יגיע הנה, לא נוכל עוד להמשיך,
כי הגבול סגר עלינו,
ואבק הכוכבים הפך אביך.

אין מקום לדאגה,
אין מקום לנשימה,
פנטזית הזוהר של כולנו התגשמה.

מה עושים עכשיו?
אין לאן להתקדם,
אסור להגיע קרוב מידי לחלום,
אנחנו מין שלא עוצר או מתאקלם.

אנחנו חייבים להמשיך ללכת,
במסע שלא נגמר,
להמשיך כמו כוכב לכת,
לעולם לא להאמין שהחלום עבר.

אם השאיפה תהיה חזקה מידי,
ומוחשית כל כך,
אנחנו נעוף מממלכת השמיים,
היישר אל תוך תוכו של סבך.