פסח הגיע, והרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית. לאן שלא יהיה... אז
מצאתי איזה טיול לצאת אליו. לטיול הזה יצאו עוד שלושה חברים
שלי ככה ששמחתי שיש לי עם מי להיות. הבעייה היחידה בטיול הזה
הייתה שמגיעים לי-ם. אני, חכמה גדולה, החלטתי לא להקשיב להורים
שלי ולקחת את הסיכון: מה כבר יכול לקרות לי... פשוט לא ראיתי
את עצמי נפגעת בפיגוע או מתה. מבינים- אני פשוט אוהבת לחיות!
אף פעם לא חשבתי על להתאבד או רציתי למות. יצאתי בגישה של "לי
זה לא יקרה..."
ביום הראשון של הטיול היה כיף לא נורמלי! טיילנו בנגב ועשינו
סנפלינג. בלילה ישנו איפהשהו ליד מצדה...  נהניתי מכל רגע
בטיול הזה. אפילו לא לשנייה חשבתי על מה שעלול לקרות מחר...
הייתי כזאת אופטימית- יודעים? פשוט לא הייתה  לי סיבה להיות
עצובה.
ביום השני, כשהתעוררנו, שמענו שהיו שני פיגועים בצפון. המאבטח
(שישן לידנו בשק"ש) כבר התחיל לפחד...
למרות הפיגועים המשכנו בטיול כמתוכנן (למרות ההבטחות להורים
שאם יהיה מסוכן- נבטל את י-ם): עלינו למצדה, הלכנו לראות את
עין גדי ואז ישר לירושלים. הרגשתי ששום דבר לא יכול להרוס לי
את המצב-רוח, היה כל כך כיף ופשוט ציפיתי שהכיף יימשך...
הגענו לירושלים כשהתכנון המקורי היה ללכת להר הזיתים, לגבעת
התחמושת ואם אני זוכרת נכון, אח"כ היינו אמורים ללכת לכותל.
משהו קרה וביטלו את התכנית להגיע להר הזיתים, אז החלטנו להתחיל
מגבעת התחמושת ואז ללכת לכותל וזהו. אני לא יודעת למה, אבל
החלטנו לעבור דרך המרכז (שוב: למרות ההבטחות להורים- שלא נתקרב
למרכז...), דבר שבכלל לא היינו חייבים לעשות...
הגענו לרחוב שממשיך את קינג ג'ורג' (אני לא זוכרת את השם)
והיינו אמורים לפנות, אבל פתאום המדריכה (מסיבה שאינה ברורה
לי) ביקשה מהנהג להמשיך ישר לקינג ג'ורג'.
פתאום שמעתי בום עצום כזה, ולפני שהבנתי מה קורה התחלתי להרגיש
את האוטובוס רועד. הרגשתי ברגים ננעצים בגופי ואת החלון שנשבר
חותך את פניי. כולם נכנסו לפאניקה והתחילו לצרוח. רציתי לצרוח,
לזוז! לצאת מהאוטובוס המסריח הזה! אבל לא יכולתי. פתאום הכל
נעשה חשוך. הרשתי לאט לאט שאני מרחפת, אבל בעצם עדיין נשארתי
במקום שלי. פתאום יכלתי לראות. זה היה ממש מפחיד: ראיתי מלמעלה
את עצמי ואת אדם- זה שישב לידי. אני שכבתי על שני המושבים- שלי
ושל אדם- ואדם היה במעבר. הוא ישב והסתכל עליי המום, כאילו לא
הבין מה קורה. הרגשתי את עצמי ממשיכה להתרחק והדמויות שלי ושל
אדם נעלמו מעיניי.

בהתחלה נבהלתי. לא הבנתי מה קורה, או שבעצם לא רציתי להבין.
ואז הסתכלתי סביבי וראיתי שאני בחדר עצום מלא אנשים. הבנתי
שאני מתה. פתאום התחלתי לחשוב על כל מה שעוד לא הספקתי
לעשות... עוד לא התגייסתי, עוד לא ביקרתי בכל המקומות שבהם
רציתי לבקר... תחושה עצומה של פספוס וחרטה חנקה אותי. אם רק
הייתי נשארת בבית באותו יום, אם רק הייתי מקשיבה להורים שלי...
מאוחר מידי. עכשיו אני מתה. נותר לי רק להשלים עם זה.
התחלתי לחשוב על סבא שלי: אם אני פה, אז אני בטח אפגוש אותו.
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לו, לספר לו... הפסקתי לחשוב על
המשפחה שלי, על הפיגוע ועל כל מה שהפסדתי והרגשתי קצרת-רוח
לפגוש את סבא שלי.
ראיתי אותו מרחוק, התחלתי לרוץ לעברו, רצתי הכי מהר שיכלתי...
הגעתי אליו וחיבקתי אותו חזק... מעולם לא הרגשתי יותר חיה.