יכולתי לסבול את התקפיי הצחוק של רונית, שהגיעו בלי אזהרה ואגב
גם בלי סיבה מוצדקת. ואת ברבוריי "היכולתי", ופינטוזיי תמונות
הסקס מהתקופה שדן עוד היה חי.
עם דבר או שניים הסכמתי או שתופעת הזמן שקיבלה משמעות אחרת,
השרישה בי. במקביל, דבר אחד הזמן לא יכל לתת תשובה. היה זה
השעמום שאכל בי והכריע יותר מהתולעת שיושבת במרכז הגולגולת
ומנסרת בכרסומים איטיים כבר יומיים שלמים.
את הבקרים עוד יכלתי בגמגומים איך שהוא להעביר, הביקורים
המועטים של אימא שהזדקנה והתעייפה, החברה שכבר הספיקה להתחתן
אך מגיעה לעדכן מפעם לפעם באנקדוטות משעממות מחייה. נראה היה
שדן יותר נלהב מביקוריה, עניו מרצינות וחיוך שרמנטי תלוי
בפניו. עם לא הייתה התולעת יוצאת ונכנסת באופן מעצבן מפיו אולי
כל הניסיון לא היה מקבל גוון פאתטי כל כך.
רונית מציינת באוזני בכמעט לחישה, בעוד אוסנת עומדת מול קברי,
"היינו יכולות להיות ממש חברות", ושניה אחריי הייתה פורצת בבכי
קולני, "למה היא חייבת לצבוע את השיער כל הזמן?"
בוכה וכעוסה הייתה נכנסת להתקף ניקיון שבו כל העשבים השוטים
היו נתלשים בכעס.
כשהערב היה יורד עם הרוח שמתנפצת על המצבה, השעמום היה משתחל
בחרצי השיש. וכל עיסוקיי הסתכם בהקשבה מאוסה לרונית ולדמיון
המעורער שלה. או לחלופין נראה משועשע מהתעללויות הקטנות שדן
בצע במתים האחרים.
סיקו העכבר היה כהרגלו בשעות הערביים, עובר בין החלקות, לראשו
כובע משולש מצחיק בצבעו. ממלא את טפסיי הפירוק הסופי שהיו
מוצמדים לבוהן.
ממלא ומברך את השוכבים לשלום, מפעם לפעם היה עוצר ומפטפט, מטה
אוזן לבעיות שצצו מפעם לפעם.
את החלקה שלנו היה חוצה במהירות מקסימלית, עניו מרפרפות בחוסר
עניין בגופנו האכול, ידו הקטנה משרבטת בחצי אוטומטיות את
משבצות הטופס שליוו את קצב הפירוק הסופי.
עניו שהיו קבורות עמוק בתוך הטופס לעולם לא יוצרות קשר עין.
אני יכלתי להבין את סיקו אשר בחר להתנהג בי ובשאר שוכביי החלקה
כבמתים אמיתיים.
זכרתי איך בחודשים הראשונים, שרק ירדתי לכאן, לא הייתה ולו פעם
אחת שסיקו עבר בחלקתי כשעניו הקטנות מברכות אותי לשלום, מבלי
שדן יקפוץ ויקניט בבדיחות זולות. בהתחלה היה דן סתם בלי סיבה
מתחיל לצעוק בהיסטריה אל סיקו שהתחיל את ביקור החלקה,"סניטר,
סניטר, אני מת, אני מת, תקרא מייד לרופא". כולנו צחקנו, אני,
מה ידעתי.
בשבועות האחרונים יוצא שדן הוריד רמת חוש ההומור לשלבים שהחלקה
לא ידעה כבר הרבה זמן.
כשכובעו משולש הפינות היה רק דוקר את אדמתנו, היה דן במהירות
של ליצן מרים את כף ידו שהייתה אכולה מאצבעות ומזמין, "מלצר,
שלוש בירות לחלקה מספר 10", היה צועק ברצינות מדומה ועשירית
שנייה אחרי היה מתכווץ מצחוק, קולו מהדהד עד חלקה א6', פולסים
מהירים שמעוותים את כל גופו, דבר שהפריע לתולעים והזמין אחריו
ויכוח רועש.
ארשת הפנים הרצינית והמכובדת שסיקו בנה וסיגל לעצמו במשך השנים
התמוטטו כמגדל קלפים בשנייה שדרך בחלקה של דן.

סיקו ראה בדן כמהווה איום לסמכותו כמבקר עבודה וסמכות ראשונית
על כל תולעי אדמת הקברים, ואותי מין הסתם כשותף מספר אחד לדבר
פשע.
והיה שהתנהגותו כלפי לא השתנתה ולא בכלום, גם כשהייתי מקדים
ומברך לקראתו, "בוקר טוב אדון סיקו", קולי ידידותי מזמין בחובו
הזמנה לשיחה הגונה, אך שסיקו נראה כאחד שמלא פיו מים, לא פצה
אותו ולו לרגע, רק מבטו שהפך חשדני לבל מסתתרת מתיחה נוראית על
חשבונו, מאחוריי פרץ הנחמדות שיצא ממני. עם הימים שחלפו נראה
שיותר ויותר קסם בעניו השינוי שחל בי.
דן שלא הבין את פשר היחס החם שאני מעניק לסיקו, היה בכל רגע
פולט בדיחות זולות בזמן שסיקו מילא את טפסיי ביתר סובלנות.
"תגיד", היה פונה דן בקולו הידידותי, "מה קורה עם התפרים שיש
לי בגב כף הרגל, אתה יודע", עכשיו כרך דן את ידו סביב צווארו
של סיקו, "יש לי משחק חשוב מאוד השבת". ואחר היה צוחק בקול רם,
ידו שאחזה בצווארו הקטן של סיקו הכתה בהתלהבות לצד גופו, נראה
כמרוצה מבדיחתו, מסתכל בעניי מנסה לשלהב אותי כבעבר. סיקו הרים
את עניו מהטפסים בוחן את פניי שנשארו חתומות, בחיוך רגוע חזר
לטפסים.
בלילה שקרב נתן דן מחרוזת הצגות דרמטיות, "אני, אני לימדתי
אותך כל מה שאתה יודע", הכניס אותי תחת ענף הסנדקות הרעוע.
"איך אתה יכול לשתף פעולה עם עכבר האשפתות הזה ולהתעלם ממני
בצורה שכזאת", היה רגע של הפסקה בדבריו, דן הרים את זרועותיו
ביתר דרמטיות באוויר, "איך", זעק באנקת גסיסה.
רונית החלה בוכה, "באמת, איך, איך".
בחמישה הימים שקרבו אני וסיקו עלינו מדרגה מיחסיי הכפור
שבעבר.
דן שלקח את כל העניין החברות שביני לבן סיקו בצורה טראגית, קבל
בפניי שהוא הולך להגיש בקשה חריפה מאוד שתעביר אותו מין החלקה
הבוגדנית שהוא נמצא. רונית ככבשה תמימה חיממה את האווירה בחוסר
יודעין,"כן, לעבור", אמרה בהחלטיות.
"מה לעבור", הגבתי בזעם למשמע הצהרתה ולברית המוזרה שנרקמה
מאחורי גבי. "שכחת", הגברתי את קולי, "עד לפני זמן מועט היה
מתעלל בך ומקניט בך, בלי רחמים". רונית שלא הבינה את פשר
התקפותיי החלה בוכה, "זוכרת, זוכרת", אמרה והתהפכה על הצד.
שתיקה אכולת משמעות השתררה בחלקתנו, דן שידע שכל עניין ההעברה
הוא לא יותר מין קלף זול שנזרק מין השרוול, הפר את השתיקה.
"אם רק אוכל להבין את פשר החברות בינך לבין סיקו", המשיך
בהרצאה בלי לחכות לתשובה, "כשעוד סיקו מבחינתנו, כן מבחינת
כולנו, הוא בוס כל היצורים הקטנים שבתוכנו". דן עצר והסתכל
בעיוות פנים על התולעת שנראתה משועשעת בנגיסותיה העבות בתוך
קיבתו. אחר המשיך.
"היצורים שמאיימים לפרק אותנו אחת ולתמיד", דן נהיה אדום
מהתרגשות, אך המשיך בטון רגוע, "ואני חשבתי שלימדתי אותך הכל",
ניסה לעורר רגש אבוד.
"ואם זה לא הסוף", קטעתי את אנחת הכאב שהתארכה בחוסר טאקט,
עכשיו האנחה התחלפה בגיחוך, "מה לא הסוף, איזה המשך אתה מבקש
אחריי זה".
ידו מצביעה כהוכחה ניצחת על גופי, שנראה אכול כגבינה צרפתית
משובחת.
לנוכח תמונת ההיגיון שדן כפה עליי הורדתי את הראש בהסכמה,
רונית שנראתה מרוצה מאייך שהדברים התגלגלו, החלה צוחקת בקולה
הצייצני.
דן שיסה בה את מבטו אך לא הוסיף מילה.