ככה נולדתי, ככה אחי נולדו, ככה כולנו נולדנו.
זה מתחיל כל כך פשוט ואז זה רק מסתבך ונגמר בפשטות כמו
שהתחיל.
זה מתחיל בבכי, בצעקה, בהרגשה מוזרה שלך של עצמך ובשמחה ואושר
של הסובבים אותך, זה נגמר גם בבכי ובצעקה ובהרגשה מוזרה אך
הפעם של הסובבים אותך אז האם ההרגשה שאופפת אותך באותם רגעים
היא של אושר ושמחה?
זה לא נדע... מי שיודע דברים כאלה לא נשאר פה בשביל לספר לנו
אבל בואו לא נחייה באשליות שכל סוף הוא מתוק.
אם כך אתה יוצא לעולם, מתחיל בניוטרל שוכב על הגב מקבל אוכל,
מחרבן ומשתין מתי שבא לך... פשוט בלי לדפוק יותר מידי חשבון.
חבל שזה לא ממשיך ככה אה?... אבל לא צריכים השכלה צריכים ללמוד
צריכים ללחום מלחמות של אחרים, מלחמות של אחרים?! לא לא מצטער
זה מלחמות שלנו, שלנו עם עצמנו עם האחרים עם אלה שיושבים שם
ושונאים אותנו... להתרגז? נכון הכי קל להתרגז... הכי קל להעביר
את הנשק שלך למצב אוטומטי ו"לפרוק את חמתך על הגויים", אכן
הדרך הכי קלה.
פשיטה על בלאטה, פיגוע בנתניה, מחיקת רמאללה, 90 מתים בת"א...
זה רק יחמיר, שנאה הורגת אמר פעם מישהו אני בטוח ואם לא אז הנה
אני אומר עכשיו, שנאה הורגת אבל אין רגש יותר טהור משנאה, שנאה
אמיתית מרוכזת בתוכך שאתה רק רוצה להתפרץ ולצעוק... להתפרץ
ולצעוק... ולצעוק... כל כך בריא כל כך טוב, עצה שלי לחיים.
ואחרי המלחמות, ממשיכים בחיים ומתחילים במלחמות פנימיים, אהבה,
לימודים, שני ילדים וחצי, משכורת, בנק, אובדראפט.
הדבר הכי יפה בחיים, ואולי גם הכי עצוב, שאם תרצה או לא וכמה
שאתה תמרוד ותנסה שלא תגמור את חייך כמו הוריך, שיגמרו את
חייהם כמו הוריהם... וכו'...
ואז באמת, מגיע הסוף, בפשטות, אולי בכאב, אולי בחולי, אולי
מוקדם ממאוחר, אולי בדיוק בזמן הכי לא מתאים, אבל הוא מגיע,
הוא מחכה לך שם, אין סיבה לקפוץ ולהקדים אותו ואין סיבה לשבת
ולחכות לו.