[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נוה כהן
/
סיקו וחברים (חלק א')

התחיל מגרד לי בגב התחתון, לשנייה חשבתי שאלה פירורי הגראס
מאתמול בלילה.
לא לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שאלה התולעים שמכרסמים בי
בשיטתיות מטורפת, שני מטר מתחת לאדמה.
אם רק הייתי יכול להתהפך אליהם לשנייה, הייתי מראה להם מזה
לאכול בי ככה, סנטימטר אחר סנטימטר, "חולירות מזדיינות תוקפות
מאחורה", סיננתי לעצמי בזמן שירקתי אדמה בוצית מפי.
כעבור שעתיים הצלחתי מתאקלם בסביבה החדשה, אף הספקתי לבצע
הכרות שטחית ולהכיר את שכניי לחלקה. סיגל זאת מימין ושחור שחור
מעטר לה במצח ונראה ככה שמהשלום הראשון אשר הוביל אחריו רצף של
משפטים דרמטיים, "אני לא מאמינה שהערבי הזה ירה בי כמו בכלב,
פאח, כמו בכלב", ואני כמו טמבל מנסה להרגיע אותה.
רק יותר מאוחר דן זה ששוכב מצדי השמאלי, שמבט עצוב שוכן באופן
קבע על פניו, (עד כמה שאפשר שיהיה לגופה עם חצי פנים אכולות
מבט עצוב). הסביר לי בגדול מה הלך הדברים, "האמת שלא כדאי לך
לשים יותר מדי לב לסיגל הזאת, היא בכלל התאבדה לפניי עשרה
חודשים מאקדח של איזה קצין וזאת לא הפעם הראשונה שהיא מנסה את
הקטע של הערבי על החדשים, וחוץ מזה כדאי שתתחיל  לשים לב לצבע
התולעים, אתה יכול ללמוד מזה המון", סיים דן בטון של מורה
בכיתה ב'.
"לדוגמא" אמר והצביע על סיגל, "התולעים שלה הם צהובים וגדולים,
לפי זה אתה יכול להבין שהיא התאבדה, רק המתאבדים מקבלים את
הצהובים", סיים ומיד הוציא לשון מתגרה אל אחד התולעים שישבו לו
על הלחי.
משום מה אני החלטתי לשים את כפות הידיים שלי על הזין, כמגננה
סופית ואחרונה, דן ששם לב לחומה שבניתי סביב הזין התחיל לקטר
על זה שנפלנו על החלקה הכי מסרוחה, ושכל הכוסיות המורות חיילות
שעשו תאונת דרכים לפניי שבועיים טמונות בחלקה ח', רחוק, רחוק
מאתנו. ורק אנחנו נתקענו עם המתאבדת הכי שקרנית בעולם, את החלק
האחרון הוא כבר צעק.
סיגל שהייתה מורגלת להקנטות שלו סתמה את הפה ורק שיחקה עם
האצבע שלה בתוך החור של המצח כאילו מנקה איזה קנה של רובה
ציידים.
שבוע עבר בלי שום קשר לזמן, פשוט ידעתי כי הם הגיעו שוב, ראיתי
אותם נכנסים מין השער, אימא כבר הספיקה לתת שני מופעי התעלפות
לפני שהספיקה להגיע לחלקה שלי.
עוד רגע הייתי מתפוצץ מכל הזרים והפרחים, כולם מכסים אותי בעוד
שכבה ועוד שכבה כאילו מנסים להעלים אותי, אם רק הייתי יכול
הייתי קם עליהם עם חצי הרגל שנשארה לי ועם כף היד שאכולה
כמסננת ומפזר את כולם שדבוקים עליי כקן צרעות.
רק דן נראה כלא מושפע מכל ההמולה, להפך הוא התחיל שורק ורוקע
עם הרגל, "מי זאת, מי זאת? ", המשיך צועק, "זאת, הבלונדה מצד
ימין שלך", "זאת, זאת אסנת החברה שלי", עניתי חצי מבויש, עכשיו
דן נכנס לממש אקסטזה של שריקות,"פצצה אמיתית", אמר לאחר שנרגע
מעט.
כשכולם התפזרו אל תוך הבתים והרעש והבכי הפסיקו להדהד לי בראש
כמו קונצרט רע מאוד, נשארתי לבד, לבד עם שלוש נרות נשמה
שדולקים עליי כמו מדורה קטנה.




(המשך - סיקו וחברים חלק ב')







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

הנוער של
היום...
זה לא הנוער של
הלילה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/02 17:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוה כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה